מלון גרנד בודפשט

הרגשות שלי כלפי ווס אנדרסון מעורבים. מצד אחד, אני לא סובלת אותו. לא אהבתי אף סרט שלו, ובזמן האחרון הפסקתי לנסות – את רכבת לדארג'ילינג, למשל, לא ראיתי בכלל. מצד שני, אין לי ספק שהאסתטיקה שלו ראוייה לציון, גם אם לפעמים לציון גנאי, בגלל שהפריימים שלו כל כך מתפקעים מרב אסטיקה שזה עושה יותר בחילה מאשר כיף.

אבל בכל זאת שמחתי ללכת לראות את "מלון גרנד בודפשט" כי הייתה לי הפסקה של כמה שנים, אז שכחתי שאני לא מתה על ווס אנדרסון, ותמיד אני שמחה לראות סרטים.

לא נורא, הסרט הזכיר לי את זה. "מלון בודפשט" מספר את סיפורו של המלון, אבל בעצם את סיפורו של סופר צעיר (ג'וד לאו, די אנמי פה) שנמצא במלון ישן ועלוב, ופוגש גבר שמסקרן אותו, שהוא הבעלים של המקום. אותו גבר מסתורי, מר מוסטפא (פ. מורי אברהם, המוכר מ"הומלנד" וגם מהאחים כהן האחרון) מספר לסופר חסר השם כיצד הוא הגיע להיות הבעלים של המלון, ובעצם מתאר את מסעו לצד מר גוסטב (רייף פיינס), בעל המלון המקורי והאהוב.

אם אתחיל לכתוב את רשימת הכוכבים המאכלסים את הסרט לא אסיים לעולם לכתוב את הביקורת עצמה ולכן אתן רק רשימה חלקית של שחקנים שהסכימו לקחת חלק במסע האקסטרהוגנזי של אנדרסון, ואלה שמות השחקנים אשר יצאו ממצרים – מתייה אלמרק, אדריאן ברודי, ג'ף גולדבלום, הרווי קייטל, ביל מורי, אדוארד נורטון ועוד ועוד ועוד.

כל השחקנים האלו תורמים להרגשה הכללית של הסרט – מנופח ומפוצץ עד להתפקע בפרטים שהם כביכול חשובים אך למעשה חסרי כל חשיבות, כאשר המצב אמור להיות הפוך, אני מאמינה. מרב שחקנים מפורסמים לא רואים את היער, ואת השחקן האמיתי – מוסטפא כשהיה קטן, טוני רבולורי, הידוע בכינויו בסרט "זירו" (אפס).

אנדרסון מייצר מודלים של מלונות, חדרים מפוארים, כל פריים הוא מאסטרפיס בעיקרון, אבל בעצם, כשחושבים על זה, לא בטוח שיש לזה סיבה. הדמות המעניינת ביותר היא הדמות שמושקע בה הכי פחות ואפילו שמה אומר זאת – זירו. הסיפור שמלווה את הסרט, סיפורו של המלון ומר גוסטב, נעלם בתוך ערמת פרטים ושחקנים, בתוך ורוד וכחול וסגול, בתוך תלבושות מטורפות וסגנון מדהים באמת, אבל בלי שום סיבה.

כשיצאתי מהסרט ניסיתי לחשוב על מה הוא היה, או יותר נכון – למה סיפרו לי את הסיפור הזה. והגעתי למסקנה המתבקשת שהסיפור שמספר מוסטפא לסופר הצעיר, לא שווה כלום. הוא לא באמת מעניין, והוא לא באמת מגיע לשום פואנטה. והבעיה האמיתית שלו – הוא חסר רגש.

אנדרסון כל כך מתעסק ב"מה", שהוא שוכח להתעסק ב"איך" וב-"למה". אני יוצאת מהסרט בהרגשה שלא קיבלתי ממנו דבר.

בסיום הסרט עולה כתובית שאומרת שהסרט מבוסס על כתבים של סטפן צווייג. בעיני זהו עלבון גדול. צווייג ביטא געגועים לעולם שהולך ונעלם ונלקח ממנו, ספריו מלאים ברגש, והאוטוביוגרפיה הנפלאה שפורסמה לאחר התאבדותו, "העולם של אתמול", מגלמת בתוכה נוסטלגיה למשהו שהיה ואיננו עוד, בידיעה שהעתיד, שאותו לא יראה צווייג, כנראה לא יהיה טוב יותר. בעיקרון, סיפורו של אנדרסון דומה, גם הוא מספר אוטוביוגרפיה דמיונית של אדם הממציא לעצמו עולם (מדינת זוברובסקה לא קיימת בגלובוס), אבל הוא שוכח את הרגש בדרך. ואולי זאת בעיה של אנדרסון באופן כללי, אף פעם לא הרגשתי ממנו יותר מדי, תמיד הוא היה נראה לי מרוחק מהדמויות שלו ומהסיפורים שלו, ועסוק בלצבוע את הפריימים בצבעים משלימים.

ואיך אפשר בלי – כמעט ואין נשים בסרט, אך הנשים שכן ישנן אקטיביות מאד ומשתדלות להניע את העלילה קדימה, בחייהן או במותן. לא נראה ששמו לדמויות שלהן תשומת לב ראוייה, אך מצד שני, לא עשו כך לאף דמות, כך שאני לא מתלוננת באמת.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – 1 (שתי נשים עם שמות)

לא בכדל – 2 כוכבים