יום שלישי, 11 במרץ 2014

נון-סטופ

לפעמים הקולנוע הוא סוג של בריחה לשעתיים. במקום אלכוהול או סגריה, במקום נסיעה ללא מטרה אתה נכנס לזמן, מקום ועלילה מסוג אחר חווה ריגושים שאולי בחיים לא תחווה והקסם פג- בתום שעתיים אתה חוזר לעצמך, מוצא את עצמך בדיוק באותו מקום על המושב האמצעי. כוחו של סרט טוב טמון במשך התוקף של הקסם.
סרט טוב גורם לך להמשיך לשבת עוד כמה דקות על הכיסא ומלווה אותך לאוטו והולך אתך לישון. זה לא רק החוויה החושית או העל חושית, זה הדבר עצמו שגורם לך לחשוב, להסיק מסקנות לרצות לשנות משהו בעצמך או בהרגלים שלך. הסרט בפרוש מרחיב את מנעד החלומות והאפשרויות.
נון סטופ סרטו של ז'אומה קולייט סרה הוא עוד סרט שמנסה לדבר אתנו על שליטה והיעדר שליטה.
הסרט נפתח בבדידות גברית- מרשל מרקס וילאם-בילי (ליאם ניסן) יושב ברכבו בשדה התעופה ומוזג לעצמו עוד אלכוהול. בדש הרכב תמונה של ילדה. סצנה בודדה שמחייבת אותו לצאת לכיוון הטיסה עליה הוא אמור לעלות. בשדה התעופה אנחנו נמצאים במבט החצי מטושטש שלו, צופה בזוגות אוהבים שנפגשים או נפרדים. אנשים מרגישים בודדים יותר כשכולם סביבם ביחד. היעד: לונדון. אנשים מדברים עם ביל וזה נראה שהוא לא שומע. בחור אחד שואל אותו לאן הוא טס- ביל לא עונה- הבחור ממשיך ומספר שהוא טס לאמסטרדם.
ילדה קטנה בשם בקה חוששת לעלות למטוס. זו הפעם הראשונה שהיא טסה והיא לבד. את אבא שלה היא תפגוש במקום היעד. ננסי- דיילת יפהיפיה מנסה לדבר אל ליבה ואז מגיע מרשל ביל ומביא לה את הבוב הנרי שהיא שכחה על המושב בשדה ומשכנע אותו באופן חם ואבהי שאין לה ממה לחשוש. הוא לא מעלה על דעתו שהאינטואיציה של הילדה מדויקת ושהטיסה הזו תהפוך תוך זמן קצר לסיוט.


במטוס הוא מתחכך עם דמויות שונות ויש גם את ג'ן (ג'וליאן מור) שאחרי מספר רגעים והתארגנויות עוברת לשבת לידו, ליד החלון. ג'ן מביאה איתה יופי בשל, מתינות של גיל ונועם נשי והיא מוכיחה אותם לאורך כל הסרט. מהרגע שהמטוס ממריא ועד לנחיתה הלא שגרתית.
דקות ספורות לאחר המראת המטוס מקבל מרשל ביל הודעת טקסט לא מזוהה ובה איום ממשי כי אם לא יועבר 150 מליון דולר לחשבון בנק מסוים בתוך 20 דקות מישהו מהנוסעים ימות. במטוס 150 נוסעים- מרגע זה כל אחד מהם הופך להיות חשוד או קורבן.
במאי הסרט שילב את הטכנולוגיה החכמה במותחן הזה וכדי להכניס אותנו הצופים "נון סטופ" להתרחשויות החלונות של ההתכתבות בין המרשל לסחטן האנונימי נפתחות לנו על המסך.
האיום מתמשך ובתוך פרק זמן מתרחשת שרשרת מיתות של שלושה בני אדם בנסיבות שונות. הפסיפס האנושי שלכוד בין שמיים לארץ מצטייר כססגוני במיוחד ובתוכם איש דת רופא, מרשל פדרלי של ניו יורק, זוג קשישים- שלאישה אין אלצהיימר ועוד. בתוך המותחן נשזרים משברי אמון – כולם חשודים אפילו מרשל ביל עצמו.
הנשים בסרט מצטיירות כנשים חכמות שאינן צריכות להפגין כוח פיזי. בין השאר מרשל ביל זקוק להן-ונעזר בהן במשימות שונות לאיתור החשודים. משברי האמון הם החזקים ביותר כי הם מקרבים בין הדמויות ובין החולשות שלהם ומסייעים ביצירת שיחה גלויה.
משבר אמון כזה מתרחש בין ביל לג'ן- שהופכת לרגעים ספורים לחשודה- ורק אז היא נפתחת ומספרת לו על המשבר של חייה ומדוע רצתה לשבת ליד החלון. "שליטה זו אשליה" היא אומרת לו, "אין לנו שום שליטה". ומשבר כזה מתרחש בין ביל לנוסעים שנכנסים לפאניקה וניזונים מדווחים מגמתיים בתקשורת שמתארים את ביל כאדם מעורער נפשית שחטף את המטוס. הו אז תורו של ביל להודות "אני אלכוהוליסט, הייתי אבא לא טוב, אני לא בן אדם טוב אבל אני לא חוטף את המטוס הזה" עכשיו לך תשכנע אותם ואותנו-הצופים, שיש כבר שלושה הרוגים ופצצה מתקתקת וזה לא אתה.
לא נקלקל לכם בספוילרים אלא רק נציין בלי נימוק שהחלק הכי יפה ושווה של הסרט מתרחש לקראת סופו באפקטים המרהיבים בנחיתה ה"מפוצצת" (...כולנו קצת שטחיים, זה בסדר...לפעמים).
 מרלין וניג
ולסיכום :
בכדל-2 – חסרה בולטות נשית בעלת משמעות
כוכבים- 3.5




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה