ולכן גם, לא במקרה הסיפור "מקום בגן עדן" הוא מעגלי. הסרט מנסה להעביר לנו את התחושה שאי אפשר לברוח מהעבר. העבר ספוג בהווה ויוצר את העתיד. הוא חלק מהמבנה הארכיטקטוני של הנפש.
הסרט מתחיל בשחזור ההווה ושוזר את העבר דרך סיפור חייו של "במבי"
(אלון אבוטבול) הלוחם האגדי והרצון שלו לשאת את איילה החיילת היפהפייה (רותם זיסמן כהן- שאף פעם לא מאכזבת) בעבורה הוא מוכן לעזוב את הצבא לשנה ולעבוד אצל אביה הדתי-
להתקרב לדת, לחזור בתשובה והכל כדי להתחתן עם בחירת ליבו. אבל חזרתו בתשובה לא מגיעה מהלב אלא מתוך אינטרס.
האנלוגיה המקראית לסיפור לבן ושיעבוד יעקב בעבור רחל מאוד דומיננטית כאן ובאפיזודה נוספת בה מבקש הטבח החרדי לקנות את מקומו של "במבי" בגן עדן כשהאחרון מסכים בעבור הספקה של שקשוקה חריפה במשך חודש שלם - בדומה לסיפור עשו ויעקב ומכירת הבכורה בעבור נזיד עדשים.
האנלוגיות לסיפורי התורה מעניקות ממד פילוסופי מעמיק לצופה המתבונן כי הן שזורות בתוך הקונפליקט הישראלי, בהווי של מלחמה.
המלחמה לאורך הסרט היא מלחמה ב"אויב"
אבל האויב הוא לא רק עם אחר אלא גם היצר השוכן בתוכנו או ליתר דיוק- ממלכת יצרים אפלה שמונעת על ידי הבחירות שלנו בכל רגע נתון ומפתיעה אותנו תמיד מחדש.
המשחק הזה דרך ההתבוננות של הכותב יוצרת אמינות מופלאה.
"מקום בגן עדן" אינו עוד סרט מלחמה אלא סרט אותנטי שמדבר על מלחמת היצרים שבתוכנו.
למרות שהגיבורים המרכזים בסרט הם גברים- הנשים בסרט הן מאוד דומיננטיות. הן מגלמות את הטוב ואת הרע ואת הבחירה והקשר איתן חמקמק עד לגבול הדק שבין קשר לשקר. כלומר הבחירה באישה או באהבה משנה את החיים (האהבה חזקה מהמוות כמו שמלמד אותנו שייקספיר או במילים של הערבי שעובד בשדה של אבא של איילה שאומר לבמבי:
הכל אתה תעשה בשביל כוס של בחורה-
כלומר אפילו הצבא והכבוד זזים הצידה כשמדובר בכיבוש האמתי-
גבר ואישה) . במבי מתחתן עם איילה וזונח את הדת-
כי הרי "אהבה שתלויה בדבר בטל הדבר בטלה האהבה". גם כאן בחיזור הגורלי והחיבור הגורלי לאיילה- במבי נענש. הוא חולם על בן אבל נולדות לו שתי בנות.
זה הנתק מה' והסירוב העיקש לא להגיד קדיש ולדבוק באמונה החילונית- או מקרה? כאשר סופסוף נולד לבמבי אחרי שתי בנות, הבן המיוחל - איילה מתה. נפש תחת נפש.
והנה סוללת חיים שלמה נגמרה ודווקא הבן לו הוא כל כך ציפה חוזר בתשובה.
אגב,
גם כאן מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם תהליך התשובה של נמרוד. יש משהו מאוד אמין בשרטוט החוויה המדמונית של הווי בעלי התשובה בתחילת התהליך. גם הסצנה בה נמרוד הבן מנסה לשנות את שמו עורר בי הזדהות. נמרוד מבקש לשנות שם גם בגלל הדמות התנכ"ית שמרדה בה'
וגם בגלל שהמלה הדומיננטית בשם נמרוד היא "מרד" הרב עונה לו שזה השם שהחיבור שלו אליו בשמיים הכי חזק וזה תלוי לאן הוא יבחר לקחת את השם שלו.
מקומם של המקרא והצבא והחיבורים בין קודש לחול נבחנים בסרט מחדש.
בסיפור קיימים חיבורים רבים למשמעות הקשר. קשר נצחי של הנשמה אל כור מחצבתה (כאילו האדם נותר קשור בחבל הטבור אל בוראו,
אל עברו ואל שורשיו). קשר של מקום (ירושלים של מעלה ומטה-
וגם כאן המצלמה מספרת את שתיהן) הניסיון המייאש לגעת בעבר. בזיכרון.
בתודעה (ניסיון שנתקל בגוף אבל יכול להצליח על בסיס קשר יומיומי) . קשר של תפילין- חיבור טלגרפי עתיק יומין. קשר של דם וקשר בין איש לאישה וקשר בין הורים לילדים ובין יצרים ובין חיים למוות. מערכת הקשרים מפוארת.
עם גבולות ובחירה.
מערכת כוללת בתוכה גם מחיר וכאב. זו מערכת מדמונית מופלאה שניכר שהיוצר בקיא בה היטב. המערכת הזו מפגישה בין הפרטי ללאומי, בין הזהות היהודית החילונית והדתית.
מלאכת מחשבת של אחד התסריטאים המוכשרים שנתקלתי בהם בקולנוע הישראלי.
הנשים בסרט מאוד מגוונות- איילה,
יוליה והילה. לה,
ליה,
לה.
חוץ מהן יש את ליה בלקין אמא של נמרוד הפקוד של "במבי" שמת לו בידיים בשעה שבנו שבהמשך יקרא שמו "נמרוד" נולד.
ליה מאוד תוקפנית במפגש הקצר שלה עם במבי. למעשי במבי רדוף
– הזיכרונות רודפים אותו וגם הנשים סביבו רודפות אותו.
לא במקרה אותיות שם ה' שזורים בשמות הנשים. ה' נימצא באישה ומתגלם בה.
יש הקבלה בין ליה ליוליה ובין איילה להילה. ה' מתגלם בטוב בדיוק כמו ברע. כלומר התיקון הגברי משתקף בנשים סביבו. אחת התעלומות הגדולות של הסרט היא- לאן נעלמו בנותיו של במבי ? הן כמעט לא שם וזה לא סתם.
היעלמותן מסמלת יותר מכל את הקונפליקט בין במבי לבנו כשהשם במבי טומן בתוכו ערבוב בין אבא לאמא (או ביידישקייט בבי ומאמי) גם במבי הוא הבן של האיילה. כלומר נכון ששתי חיילות נתנו לו את השם כבדיחה בגלל הסרט "במבי" אבל במבי הוא סרט לילדים והאב במבי הוא הסרט של בנו.
האם במבי הוא סרט לילדים?
עבור הבן שצופה מהצד במחשופים של יוליה ורץ לאסוף את כל העיתונים הצהובים מתיבות הדואר,
כנראה שלא.
איילה מייצגת את האם. האישה הכשרה,היהודייה-הישראלית,
הנאיבית והתמה. את המסורת. היא שומרת על עצמה עד לחתונה וזה מה שמדרבן את במבי יותר. היא נקרעת בין אביה המסורתי לבעלה החילוני-כלומר בין העבר לעתיד ומתה בהווה בלידת בנה. "לידה"- ראשי תיבות ליד-ה'. היא נותרת בטהרתה.
קיים בדמותה הממד של האוטופיה,
היעדר המימוש האופטימלי והנשגב המדומה.
היא אנלוגיה לדמותה של רחל שמתה על אם הדרך בזמן הלידה של בנימין. במלה
"רחם" מסתתרת המלה רחמים והמלה מחר. מותה הטרגי מאוד סמלי.
יוליה היא האישה המאוחרת של במבי. זונה רוסיה, זרה וגויה שהוא בוחר שתבשל לו ותחיה במחיצתו. היא מדושנת ומחומצנת ומסמלת את חיי העולם הזה על שלל פיתוייו.
במבי זקוק לה במובן הגשמי.
היא המחיצה בין במבי לנמרוד והניסיון של שניהם.
הילה היא השידוך של נמרוד.
בעלת תשובה. כשהרב אומר עליה שהיא "יפה" הוא מתכוון ליופי פנימי. לכן גם אין צורך שנמרוד יראה אותה.
בניגוד ל"הבל היופי" היופי הפנימי הוא נצחי ויוצר באדם הילה.
וכן היא גם הדמות שמגשרת בין דמותה של יוליה לדמותה של איילה.
הילה מייצגת את הקונפליקט בין העבר להווה-
בין הזונה לקדושה-
ובחיבור לה גלום הממד החבוי בברית נישואין:
תיקון,
טהרה וקדושה. "שלושה שותפים לו לאדם:
הקדוש ברוך הוא,
אביו ואמו". בלי האישה אין חיבור לה'.
בלעדיה יש עקרות.
ואכן הילה עוד לא בהריון כי לא נוצר החיבור.
נמרוד עוד לא שם, יש סרט ילדים שהוא צפה בו שוב ושוב בילדותו,
סרט שחוסם אותו רגשית, לסרט קוראים "במבי".
האינטימיות בסרט מאוד יפה. קודם כל בין איילה לבמבי זו אינטימיות מרומזת ולכן מאוד מסייעת באפיון דמותה של איילה.
המחשוף של יוליה מסייע לנו גם להגיע לאינטימיות בינה לבין במבי.
ואילו כיסוי הראש של איילה מסמל את האינטימיות שלה עם נמרוד.
הסצנה בה הם בחדר ייחוד והיא לפתע מגלה את שערה הארוך,
היא סצנת ערום וחשיפה מתוחכמת שרק מי שהולכת עם כיסוי ראש יכולה להבין.
מערכות היחסים המפותלות עד כאב מעמיד את האישה במקום החמקמק הזה:
בין אם לזונה ובין רעיה לאויבת. ולכן,
לא פלא איפה שהסרט מסתיים בגן עדן שרק החיבור עם אישה יכול ליצור.
סרט שהוא דיאלוג אוניברסאלי כנה בין אב לבן. בין הבורא לאדם.
בין איש לאישה.
בין קולנוע וצופה.
ובין שאלות קיומיות במרכזן: אלוה-ים,
גבר ואישה.
מרלין וניג
ולסיכום :
ולסיכום :
בכדל-
2 כי אין שיחה בין
שתי נשים
כוכבים - 5
ללא קשר לאיכויות הסרט, דווקא הדמויות הנשיות בו הן הערת שוליים, תמצית היחס לנשים (או העדרו) באתוס הישראלי. מאוד מוזר לקרוא דווקא כאן את הביקורת הזו.
השבמחק