גט – המשפט של ויויאן אמסלם

רציתי לכתוב כאן המון מילים על כמה שאני חושבת שרונית אלקבץ ושלומי אלקבץ הם יוצרי הקולנוע החשובים ביותר בקולנוע הישראלי היום, ואיך הטרילוגיה שלהם על ויויאן אמסלם ומסע הייסורים שלה, היא יצירת מופת מושלמת שמגדירה מחדש את הקולנוע בעיני. אבל אני מוגבלת במקום, אז במקום זה אכתוב רק על "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", ואולי רק קצת מעבר לזה.

מסע של מאה צעדים

כמו גויאבות, כוסברה או רגל קרושה, כך האוכל ההודי לתייר המערבי בתת היבשת: או שמתים עליו, או שעושים כל מה שאפשר כדי להתרחק ממנו. השניות הזו במחלוקת נכונה לביקור בהודו באופן כללי: או שנכבשים מייד על ידי נופי הימלאיה הפראיים, התרבות המרתקת, המקדשים המצועצעים ותחושת החופש המשכרת, או שנותנים לצפיפות, לזוהמה ולפרות ברחובות לתת את הטון.

אני, כמו שבטח אפשר להבין, שייכת לאנשים מהסוג הראשון, גם בנוגע לאוכל ההודי וגם בנוגע

לארץ עצמה. "מסע של מאה צעדים" שטף אותי בגל של נוסטלגיה, מגובה בריחות וטעמים מוחשיים לחלוטין, על אף שהוא מתרחש למעשה בצרפת. ובדומה ל"שוקולד", אחד מסרטיו היותר מצליחים של הבמאי השבדי לאסה הלסטרום, ששילב יפה כל כך בין תשוקה ואוכל והתרחש גם הוא בצרפת, גם פה מדובר בפיל-גוד מובי מהמעלה הראשונה.

קסם לאור ירח

משנה לשנה נעשה לי קשה יותר לראות את סרטיו של וודי אלן. חייו הפרטיים מתערבבים לי עוד ועוד עם האומנות שלו, ולפעמים נדמה לי כי הסיבה היחידה שאני רואה את הסרטים שלו היא אותה סיבה שבגללה אני עדיין רואה סרטים של פולנסקי, שומעת לעיתים זוהר ארגוב, טאטו להקה מופלאה בעיני, אני קוראת "הארץ", וכל היומיום שלנו משולב עם עברייני מין שחלקם אפילו הוכחה אשמתם, אני חושבת שזה יהיה פשוט צבוע לא ללכת לראות סרט של וודי אלן בגלל שהוא התחתן עם בתו החורגת ובתו השנייה האשימה אותו בהתעללות מינית. וגם, בכל זאת, מדובר ביוצר שעשה את "הרומן של עם אנני", ואת "שושנת קהיר הסגולה". אין מצב שאני לא אראה את הסרט הבא שלו, פשוט אין מצב.

סקס טייפ

קמרון דיאז היא וטראנית בתחום הקומדיה הכל-אמריקנית שוברת הקופות עוד מימי "משתגעים על מרי" שם התגלתה במלוא הבלונד והיכולות הקומיות המפותחות (שקיימות בהחלט, בלי צחוק). נראה שבסרט "סקס טייפ" עומדת דיאז בפתחה של תקופה חדשה. היא אינה עוד הרווקה הנחשקת, כעת היא אנני, אמא לשני ילדים, נשואה מזה עשור לג'יי (בגילומו של ג'ייסון סיגל) כותבת בלוג על אימהות ומנהלת משק בית אמריקאי פרוורי טיפוסי. היכן היא, אותה קמרון דיאז לוהטת החמוקיים ולבנת השיניים אתם שואלים? היא עדיין כאן אבל כעת, משעמם לה נורא.

הרופא הגרמני

מי שמכירה אותי יודעת שאני מאד מתעניינת בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה (מתעניינת זו מילה עדינה, יש לי אובססיה חמורה זו דרך טובה יותר להגדיר את זה), ולכן מאד שמחתי שסוף סוף הגיע לארצנו סרטה של לוסיה פאוזנו – הרופא הגרמני. אני לא מפחדת מספויילרים כיוון שבתקציר הסרט עצמו כתוב מי הוא אותו רופא, ולכן – אם אתן לא רוצות לדעת, אל תקראו הלאה, אבל אם לא אכפת לכן, אני אשמח אם תמשיכו.

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

 אפתח בוידוי – אני כמעט ולא קוראת פיקשן. הספרייה שלי בבית מורכבת בעיקר מספרי עיון, וממש ממש קשה לי להתרכז ברומנים כאלו ואחרים. כל אחת ומה שעושה לה את זה, אני משערת.

אבל את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", כן קראתי. קראתי כי מישהי אמרה לי שהיא נקרעה מצחוק

בקול רם בקריאה, ובאותו זמן היה לי חסר מאד ספרים כאלו. אז קראתי. ונקרעתי מצחוק גם. וגם בתחילת

הסרט צחקתי, אבל זה כבר לביקורת.

אשמת הכוכבים

כשאני חושבת על כך שבימנו המקורות התרבותיים של הנוער בנושא המורכב של  אהבה שייכים כמעט בלעדית לאינטרנט, לטלוויזיה ולקולנוע, אני מבינה שכנראה שנערה ממוצעת רואה אהבה כהיכנעות לערפד, מלחמה במשחקי הרעב, ריקודים חושניים או סתם מיניות לא מוסברות של כוכבות משובטות ואז מגיע "אשמת הכוכבים".