למה זה מגיע לי

כחלק מעוונותי הרבים (ביניהם סרטי חלל ואקשן אידיוטי עם ליאם ניסן) אפשר למצוא גם קומדיות צרפתיות קלילות. כיף לי לשמוע צרפתית, להתנתק לרגע מדברים רציניים יותר, ולתת לעצמי לשקוע בתוך עולם של בדיחות קרש עם מבטא וכמעט תמיד בגט. "למה זה מגיע לי" היא בדיוק קומדיה כזו.

מארי וקלוד הם זוג כבר המון שנים, יש להם ארבע בנות, מתוכן שלוש נשואות. אך אבוי! בנותיהן של מארי וקלוד הצרפתים למדי נשואות לבני מיעוטים. אחת ליהודי, אחת למוסלמי, ואחת לסיני.

בעוד המשפחה מנסה להתרגל (לא רק מארי וקלוד, אלא גם הבעלים אחד לשני), מגיעה האחות הרביעית ומודיעה שגם היא מתחתנת. עם אפריקאי. שחור. ממש שחור. ההורים, וגם שאר בני המשפחה, לא יודעים מה לעשות עם עצמם.

"למה זה מגיע לי" היא קומדיה מעולה על גזענות, בלי ליפול לגזענות עצמה. יש המון בדיחות גזעניות, אבל הביקורת היוצאת מהסרט ברורה כל כך, כך שלרגע לא ניתן להתבלבל ולמצוא את הסרט גזעני. (ההפך, למשל, מתוכנית המערכונים מחוסרת הייצוג הנשי "היהודים באים", שם הגזענות היא פשוט, איך לומר, גזענות). אב המשפחה הוא צרפתי גאה ומבוגר, המנסה בכל כוחו לשלוט על לשונו, אבל יש לו שתי בעיות – הראשונה: הוא צרפתי, השניה: נשבר לו כבר לנצור את הלשון שלו כשכל העולם שלו נדמה שמתרסק.

היהודי יורד על המוסלמי שיורד על היהודי ושניהם ביחד עושים את המוות לסיני, שמנסה להשתלב בגזענות הכללית, אבל אין לו חוש הומור אז קשה לו (או שיש לו חוש הומור אבל הוא סיני אז אף אחד לא מבין אותו – זאת אינה פרשנות שלי, זה מופיע כך בסרט). הצרפתי יורד על כולם בזמן שאשתו מנסה לרצות את כל הדתות השונות אשר חוגגות ביחד את חג המולד באחוזה העצומה של משפחת ורנאיי, משפחה מהמעמד הגבוה, כמו המון משפחות צרפתיות אשר סוחבות אחוזות עצומות עוד מהימים הפאודלים של צרפת.

עד כאן הכל מעולה. אבל מה? מרוב עיסוק בגזענות וביקורת עליה, שוכח הסרט לחלוטין את הנשים. בעוד הגברים רבים, הנשים מפנות את השולחן. בעוד הגברים משלימים, הנשים שוטפות כלים. הגיבורה, כביכול, היא הבת העומדת להתחתן עם בן זוגה האפריקאי, אבל אף אחד לא באמת שואל לדעתה והיא מסתירה את רוב חייה. הסרט לא נותן בכלל את ההזדמנות להבדיל בין האחיות, ובצורה מפתיעה – או לא – הן כמעט ולא מדברות אחת עם השנייה בכלל על נושאים שאינם קשורים לגברים שלהן. אפילו האמא, כאשר היא מנסה להשתלט על מגוון הדתות המגיע אליה הביתה, עושה זאת על ידי המטבח.

לא מפתיע. כאשר צרפת ניסתה להילחם באיסלמיזציה במדינה, גם אז זה היה על חשבון הנשים. כאשר מיעוטים נלחמים בכיבוש, גם זה על חשבון הנשים. האם סקסיזם אינו סוג של גזענות? וודאי שכן. האם כאשר אנו נלחמות בגזענות אך חוטאות בסקסיזם, אנחנו למעשה מחטיאות את המטרה? כמובן. "למה זה מגיע לי" מספר על ארבע חתונות, ארבע חתנים, ואפס כלות. האישה אינה חשובה, ואינה נחשבת. היא כלה, ולכן קלה למחיקה. כל תפקידה הוא להביא את הגזענות לשולחן, ואז לפנות אותה כשסיימו לאכול.

המלחמה בגזענות לא תסתיים כל עוד לא נבין שסקסיזם הוא סוג של גזענות, ושוביניזם הוא סוג של גזענות. אנחנו יכולות עד מחר לספר עד כמה אנחנו אוהבות ערבים, ולא אכפת לנו מדת או גזע, אבל בשורה התחתונה, כשנעשה פאנל על הפלות בראי הדת נזמין אנשי דת מכל הדתות המונותיאיסטיות הגדולות – ואפילו לא אישה אחת.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – לצערי יש משפט אחד או שניים שאינם עוסקים בגברים, אז 3. אבל הנה עוד מקרה בו המבחן לא אומר דבר.

לא בכדל – גם 3, כי בכל זאת היה כיף.