אידה

ואז מגיע סרט כמו "אידה". סרט שגורם לך לשכוח את כל מה שחשבת שאתה יודע על קולנוע. סרט שהוא מפעים, עוצר נשימה, מרהיב ומהפנט, עד כדי כך שהוא שגורם למבקרי קולנוע כמו כותבת שורות אלה לאבד את הצפון, ולפתוח בפסקה מלאת סופרלטיבים. ובכל זאת "אידה" הוא סרט ששווה לשבור עבורו את המבנה הקבוע המאפיין ביקורות קולנוע. כל ניסיון לתרגם את החוויה העל חושית שהסרט מעביר את הצופה – למילים, הוא כמעט בלתי אפשרי.

סרטו של הבמאי הפולני פבל פבליקובסקי הספיק להיות המנצח הגדול של טקס פרסי האוסקר האירופאי, ומשתייך לרשימת תשעת הסרטים המובילים למועמדות בקטגוריית הסרט הזר של האוסקר הקרוב. לאורך השנה הסתובב "אידה" בפסטיבלים ברחבי העולם (גם אצלנו, בפסטיבל חיפה האחרון) וקצר מחמאות מקצה לקצה. זהו סיפורה של אנה, נערה יתומה השוכנת במנזר בפולין של אחרי מלחמת העולם השנייה. רגע לפני השבעתה ונדריה, מבשרת אם המנזר לאנה שהיא בכלל יהודיה. אנה נמסרה למנזר בינקותה, בתקופה בה נהגו יהודי אירופה למסור את עולליהם למקלט דתי או ציבורי על מנת להעניק להם הגנה מפני נחת זרועו של השלטון הנאצי. דבר לא היה ידוע לה על עברה ושורשיה עד לרגע זה, בו התבשר לה שכל הערכים בהם האמינה  - למעשה חסרי ערך. אנה נשלחת מהמנזר לביתה של קרובת המשפחה היחידה שנותרה לה – הדודה ואנדה קרוז, אותה לא פגשה מעולם. שם היא מגלה שנולדה בשם אידה, והשתיים יוצאות למסע שורשים ברחבי פולין, על מנת לגלות מה עלה בגורלם של הוריה וכיצד נרצחו. הסיפור קורץ לקורותיו של פבליקובסקי שלא ידע שסבתו נשלחה לאושוויץ.

את אנה מגלמת אגתה טז׳בוצ׳ובסקה, תגלית מדהימה, שרק על פי מימיקת הפנים שלה בסרט זה יכלה להעביר שחקניות ותיקות שיעור מאלף על אמינות. לצדה אגתה קולשה בתפקיד הדודה, נפלאה גם היא. מדובר בשתי דמויות שונות זו מזו, שתיהן אקסצנטריות, ובניגוד למסורת הרווחת בתעשיית הסרטים – לא עוברות את השינוי המיוחל והמצופה מדמות קולנועית. למרות זאת, הן מצליחות ללכוד את לב הצופה מהרגע הראשון ולחדור עמוק מתחת לעור. 
הצילום בסרט הוא לא פחות מיפהפה. הבחירה בשחור לבן נראית כמעט טבעית בהתייחס לתקופה בה הוא מתרחש, אולם נדמה שכאן הייתה מחשבה נוספת, והיא להדגיש את הדמויות ככאלה שקפאו בזמן ובחלל מכורח הנסיבות. "אידה" מצולם כולו בשוטים סטטיים, ובכל זאת אינו משעמם לרגע. נהפוך הוא – השקט הרועם שלו משאיר את הצופה דרוך. בניגוד לבמאים שמתעקשים להאריך את נפח הסרט גם במחיר רדידות והרבה רגעים מתים, פבליקובסקי ביים יצירה באורך של 82 דקות, בה כל רגע הוא חשוב, משמעותי ומניע את העלילה. אין בסרט סצנה אחת מיותרת, וכל שבריר פריים וזווית צילום שלו משקפים בדיוק את המסר של הבמאי. השוט היחיד שאינו סטטי בסרט הוא השוט האחרון בו, המצולם במצלמת כתף. מבלי לקלקל את הסיום העוצמתי זוהי ללא ספק בחירה המעידה יותר מכל על השחרור והעצמאות של הדמות הראשית, המתנתקת מכבלי ההיסטוריה ופוסעת לעתיד בו תבחן את זהותה מחדש.

"אידה" לא חוטא באובר רגשנות המאפיינת סרטים מסוגו. זו ללא ספק יצירה שלא מתחנפת לקהל, לא מחפשת להקל עליו, ומאידך שואבת בתמצות מדויק את הצופה למסע מרתק, כזה שקשה להרפות ממנו. מעל להתמודדות עם פוסט טראומה, לא רק של הדמויות – אלא של אומה שלמה המנסה לאסוף את השברים, ותחושת התלישות המטלטלת בין אדם ומקום, זהו סרט על נשיות. הוא מדגיש את הפער בין המונחים ילדה ואישה, וממחיש כמה הפער הזה כלל לא שייך לגיל, או אפילו לחיצוניות. עזבו הכל ורוצו לקולנוע – הסרט הזה הוא לא פחות מיצירת מופת.
מור קומפני

ולסיכום :

בכדל –עובר בענק

כוכבים - אם יכולתי לתת עשר, הייתי נותנת 11