יונה

אחרי כמעט 30 שנים ממותה, היוצרים הישראלים לא שבעים מיונה וולך. רק בשנתיים האחרונות נעשה עליה סרט דוקומנטרי ("שבעת הסלילים של יונה וולך"), שתי הצגות ("כשתבוא לשכב איתי", "ציפור אש") היא זכתה לפרק בסדרה הנפלאה של חגי לוי (המקוללים) , פרויקט קולנועי בפיתוח של התסריטאי עמית גור, הפעם על התקופה בה גססה מסרטן, ולבסוף סרטו המדובר של ניר ברגמן, "יונה". ברגמן מיקד את הסרט בשנות נעוריה של וולך ובאשפוזה בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה בירושלים. נדמה כי ברגמן ודיתה גרי, שכתבה עמו את התסריט, ביקשו להתחקות אחר החומר ממנו התפתחה הצלחתה של וולך ובהשפעת הרדיפה אחר חלומות ותהילה על נפש האדם.

ההתמקדות דווקא באפיזודה הזו בחייה של וולך מצד ברגמן  ברורה למדי – מדובר בחלק העסיסי ביותר בביוגרפיה שלה. ובכל זאת – הנוכחות של וולך כמשוררת, כאמנית וכיוצרת כמעט ולא מורגשת בו. דמותה עברה שיטוח שמציג בעיקר עירום, מין ופרובוקציה. סצנות העירום המרובות בסרט תורמות, לפחות בעיניי, למימדו השטוח. מיותר לציין שבניגוד לכמויות עצומות של עירום נשי, עירום גברי נעדר מהסרט. גם אם עירום היה הכרחי כשמדובר במשוררת שמעולם לא פחדה ממנו, ב"יונה" הגודש בהן צורם ולפעמים מגיע על חשבון תסריט קוהרנטי.

וולך הוגדרה לא פעם כאחת מהיוצרות העבריות החשובות ביותר במאה ה-20. היא היוותה השראה גדולה למשוררים, לנשים, לפיתוח חתרנות פמינסטית בעולם היצירה הישראלי, שנראה לפניה כביצה השמורה לגברים בלבד. באחד הקטעים המוכרים ביותר שלה, עמדה בהופעת האלבום "בציר טוב", הציגה את המוזיקאים שהלחינו את שיריה וחתמה במשפט "ואני יונה. וכתבתי את כל המילים". כזו הייתה וולך – לא מתנצלת, לא מתחנפת וגם לא צנועה. האספקט הטיזרי והמתגרה הזה אכן נמצא בדמותה של יונה כפי ששירטט אותה ברגמן, אך מלבד זאת היא נעדרת כל עומק. כך למשל, הקטע הנזכר לעיל מצא עצמו מושחל בסוף הסרט וברדידות רבה -  כחלק מחזרה, בה פולטת יונה את המילים ומיד לאחר מכן מבקשת בירה. יונה של ברגמן מתוארת כרודפת תהילה שמעוניינת בעיקר להפוך לסלבריטאית תורנית, ולא לייצר תוכן אמנותי בעל השפעה. גם יתר הדמויות שטוחות סביבה נותרות שטוחות, ובהן העורכים, המשוררים סביבה, אמה ואחותה.
בטקס פרסי אופיר האחרון קיבל "יונה" תשע מועמדויות, וזכה בשני פרסים: העיצוב האמנותי ועיצוב התלבושת – לא בכדי. השחזור התקופתי בסרט מדהים, ובפרט זה של בית הקפה כסית, שנדמה מהסרט כאילו עומד על תילו עד היום. גם סצנות סהרוריות, אפלות ועמוסות דימויים שרקח ברמן במיומנות ובחוכמה, הוסיפו לעיתים למבע הכללי, (בשילוב הצילום הנפלא של הצלם הגרמני לוץ רייטמאייר).  מאידך - הבחירה להלביש על עיניה הכחולות של השחקנית נעמי לבוב המגלמת את וולך (ומצליחה להיות דומה לה חיצונית באופן מרשים) עדשות מגע חומות, פגמה משמעותית במימיקה של הדמות. פעמים רבות נראה כאילו היא בוהה בריקנות בחלל. לבוב עצמה היא ללא ספק תגלית ומתמודדת עם האתגר שבגילום דמותה של וולך בצורה טובה ומשכנעת, זאת בניגוד למשחק בינוני ומאולץ של יתר השחקנים. בפרט, משחקו של תום חגי, שעד כה עשה עבודה מצוינת

בפרויקטים אחרים, נפגם משמעותית בגלל מבטא פולני לא אמין. הפער המשחקי מורגש לכל אורך הסרט ובפרט בסצנות השגעון של יונה. ואם כבר שגעון – הרי שהיה ראוי לטפל בנושא זה בצורה מעמיקה יותר מלבד קיום יחסי מין בחצר בית החולים ושיחות ריקות וקצרות עם פסיכיאטרים.

נדמה שמי שהכיר את המשוררת ויצירתה לא יצא מ"יונה" מסופק. עבור מי שזו היכרות ראשונה שלו עם הסיפור, הסרט עשוי לעבוד. וולך ידעה לשחק עם מילים ולשבור את המבנה המסורתי של שירה ארצישראלית כפי שאף אחד אחר כמעט לא עשה לפניה. דווקא הקסם שאפף אותה וכפי שבא לידי ביטוי בכתיבתה הייחודית, הוא המרכיב החסר בסרט של ברגמן.

מור קומפני.