בכל שנה מביאה עמה
עונת האוסקרים הנוצצת אווירת סקרנות והתרגשות. למרות זאת, היא סובלת מתופעת לוואי
מעיקה ומוכרת למדי המכונה "סרטי האוסקר הקלאסיים". מדובר בסרטים שנדמה
כאילו נוצקו הישר לתוך תבנית, או נוסחא מדויקת, שהיא החומר ממנו עשוי הפסלון
המוזהב, ולמעשה נוצרו אך ורק על מנת להגיע אליו, ולא בהכרח ללב או עניין הצופה.
בנוסף, המיתוג של סרט שעתיד לצאת לאקרנים ככזה שיהיה מועמד מוביל לאוסקר
מעמיד אותו בפני רף ציפיות גבוה, ומה רבה האכזבה, כמו במקרה של פוקס קצ'ר, כשמתברר
שהוא סתמי, וחסר כל ייחוד.
"פוקס
קצ'ר" מבוסס על סיפורו האמיתי של המתאבק מארק שולץ (צ'אנינג טאטום) ומערכת
היחסים הסבוכה שלו עם אחיו דייב (מארק רופאלו) והפטרון העשיר ג'ון דו פונט (סטיב קארל) הלוקח אותו תחת חסותו
על מנת לקדם את הקריירה שלו ולקבוע עמו שיאים אולימפיים חדשים.
אלא שהמירוץ
לאולימפיאדת סיאול 1988 יוצא משליטה ומערכת היחסים בין דו פונט לשולץ מקבלת תפנית
משמעותית, מפחידה ומעוותת. שולץ נחשף למיני מוזרויות (מבלי לקלקל עם ספוילרים
מיותרים) המאפיינים את אישיותו הלא פשוטה של דו פונט, ונסחף עמו למחול שדים המבודד
אותו מהעולם החיצון ומערער את שפיותו.
על אף שמדובר בסיפור אנושי מרתק שטומן בחובו
לא מעט דיונים מעניינים על הקשר בין ספורט ולאומנות, חלום ושברו ובעיקר יחסי מאמן
– מנטור – גורו - לבן חסותו, הטיפול בנושאים מורכבים אלו נעשה בצורה כל כך שטחית
וגסה, שמבטלת את יכולתו של הסרט להדהד במוחו של הצופה ולהעניק לו חוויה משמעותית.
זו אינה הפעם הראשונה
בה עוסק הבמאי בנט מילר בספורט הישגי, גם סרטו הקודם "מאניבול", עסק
בדיוק באותו נושא, אך למעשה הסרט שקנה לו את שמו בתעשייה ומיתג אותו כבמאי אוסקרים
היה דווקא "טרומן קפוטה". שניהם היוו כלי משחק
בולט במירוץ לאוסקר בשנים בהם הוצגו, והוליווד הרי מתה על סוסים מנצחים. מרכיב
נוסף בנוסחת האוסקרים הוא כמובן שינויים חיצוניים דרסטים במראה השחקנים (אן
האת'ווי, מת'יו מקונוהיי ושרליז ת'רון הן רק חלק קטן מאוד מהדוגמאות הרבות לנושא
בשנים האחרונות). גם בסרט הזה כמעט בלתי ניתן לזהות את סטיב קארל, אך האיפור המוגזם
מקנה לו מראה גרוטסקי, מגוחך, לא אנושי ולא אמין, ממש כמו בובת יציעים ענקית
ומגושמת. העדשות שהולבשו על עיניו הבהירות יוצרות אפקט עמום, שמציג אותו כדמות שבוהה
בחלל כשהיא מדברת או פונה לדמות אחרת, וגם אם מדובר בעניין שהתיישב לבמאי בול עם
האופן בו הוא תופס את הדמות, זה לוקח את הסרט לכיוונים מגוחכים. על מנת לסכם את ההנדסה האוסקרית – אך – הו – כה – משעממת הזו, מגיע גם המבע הקולנועי הבנאלי עד אימים, צילום סטטי בשילוב מצלמת כתף אך ורק ברגעי הקרבות והאימונים. לא משהו שלא ראינו 80 אלף פעמים בעבר, לא משהו שראוי או מתאים לתשבוחות ויזואליות ובעיקר – סגנון מייגע המייצר תחושת כבדות. חלק בלתי נפרד מכך הוא גם הפסקול המעט מקומם שנעדר כמעט לחלוטין מהמערכה הראשונה של הסרט ומגיע ביתר שאת ברגעי השיא שלו, כך שהוא יוצר מיאוס טורדני וגדול. כאילו מילר מתעקש להנחות את הצופה לריגוש, עניין שאמור להבנות בדרך טבעית ולא באופן כה ברור וקיטשי. ממש כמו לומר הנה, זה רגע מרגש, תבכו בבקשה, תבכו.
אבל הבעיה הכי גדולה בסרט טמונה בעיקר באופן הבניית הדמויות שלו. מדובר ללא ספק
בבעיה שהיא קודם כל תסריטאית (על התסריט חתומים דן פוטרמן שכתב גם את "טרומן
קפוטה" ואי מקס פריי) ומעט רשלנית. המניעים למתיחות ההולכת ומדרדרת בין מארק
לג'ון לא ממש ברורים או לפחות לא מוצגים במלוא מורכבותם. בעוד במערכה הראשונה של
הסרט לא קורה דבר ונבנית אוירה משמימה, גם הרגעים המותחים מכילים סצנות שהן יותר
בגדר סימון מאשר ניסיון לייצג מניע, נקודת מפנה או איזושהי אמת פנימית. דו פונט
מצטייר במלוא מפלצתיות כאיש הרע, מארק שולץ הוא השה התמים וכל העניין הזה מרגיש
כמו אגדת ילדים צפויה מידי. גם העיסוק בנושאים מורכבים כמו פירוק המצ'ואיזם הגברי
והישגים ספורטיבים המתערבבים עם פוליטיקה ולאומנות הופכים ברידוד רב לסאבטקסט
שנזרק לחלל האויר ומושפרץ לכל עבר ללא מעצורים. כשקארל מצליח להפיח בדמות חיים,
הבניה זו מתמוטטת כאמור לעיל בגלל מראהו המשופץ מידי, ולעומתו טייטום לא מצליח
לסחוב את התפקיד המורכב על כתפיו השריריות. ההבלחה היחידה של כנות בסרט מגיעה
בדמותו של מארק רופאלו, אך גם דמות זו לא זוכה למספיק נפח או לפחות משמעות שאינה
פונקציונלית ונועדה רק על מנת לקדם את העלילה. גרוע מכך הוא היחס לדמויות הנשיות
היחידות בסרט, סיינה מילר ו-ונסה רדגרייב, הנותרות שטוחות לחלוטין, מופיעות למספר
דקות בעלילה (וגם אז מוצגות כמניפולטיביות ואנוכיות באופן כמעט זהה) ולמעשה ניתן
היה לוותר עליהן כליל ואולי אפילו מוטב היה שכך. ההסבר ההגיוני היחיד למה שנסתר מן
העין בכל הנוגע ליחסים העכורים הם הרמזים ההומו –אירוטים שמופיעים ללא הרף ברקע,
אבל גם אם רצו היוצרים לערוך הקבלה שכזו,
הרי שגם לה היה דרוש מעט עידון או לפחות הדרגה תואמת ולא פומפוזית שהאסוציאציה
הראשונה ממנה היא כמעט של סרט פורנו.
אי אפשר שלא להשוות
את "פוקס קצ'ר" לעוד אחד מהסרטים הבולטים של התקופה –
"וויפלאש", שהרי שניהם עוסקים בתשוקה ענקית להישג וחלום, וביחסים הלא
בריאים העלולים להתפתח מגילוי הערצה ורצון להשיג הערכה בכל הכח ממורי דרך. אלא
שדמיאן צ'זל שביים את "וויפלאש" ידע לגייס את כל אמצעי המבע העומדים
לרשותו, לערבב מהם שייק קולנועי מרהיב שמותיר את הצופה דרוך ופעור פה, בעוד מילר
פעל במה שלא ניתן להגדיר אותו כפחות מרגרסיה קולנועית, והפך את סיפורו של שולץ
למלודרמה בנאלית שהיא אולי החומר ממנו עשוי סרט אוסקר, אבל היא בהחלט לא ראויה לו.
את האכזבה שלי מ"פוקס קצ'ר" אוכל לייחס בהחלט לצפייה המוקדמת יותר
ב"וויפלאש" ולעובדה שהוא פשוט כל מה ש"פוקס קצ'ר" היה אמור
להיות – ולא הצליח. צ'זל הצעיר יכול בהחלט ללמד את מילר, שועל ותיק, איך באמת
תופסים את לב הצופה, ולא רק את המועמדות לפסלון הנחשק.
מור קומפני.
ולסיכום :
כוכבים : 2
בכדל : לא קיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה