כמו שאת

בתזמון שהוא ככל הנראה לא מקרי יוצא "כמו שאת" לאקרנים בישראל באותו היום כמו "התיאוריה של הכל", הסרט האוטוביוגרפי על סטיבן הוקינג. שני הסרטים הם כמו תמונת מראה אחד של השני. במרכז שניהם עומד חולה ALS, המחלה הניוונית האיומה הקרויה גם "מחלת לו גריג". אל מול הגיבור של האחד, גבר מפורסם מאוד, עומדת אישה בדיונית. כל מהותו של של הסרט על הוקינג היא להנציח את עליונותו של השכל. "כמו שאת" חוגג דווקא את עליונותה של הנפש.

ובעוד הסרט על הוקינג הוא סרט אוסקרים מחושב וקר כמעט, עם גיבורים גדולים מהחיים (הוקינג ואשתו ג'יין) ששומרים על פאסון, מדלגים מעל מכשולים ומתעלים מעל הכל חרף מגבלותיהם – קייט, גיבורת "כמו שאת", זורקת את הפאסון לקיבינימט. מלחמתה היא להישאר אנושית. להיות בת אדם, על הכאב והסבל הכרוכים בכך. להיראות ולהישמע. לא מפתיע שהסרט על קייט מרגש יותר, עד דמעות כמעט, מהסרט על הוקינג.

תחילת הסרט תופסת את קייט (הילארי סוואנק הנפלאה כתמיד) בגרסתה המרתה סטיוארטית המושלמת. יש לה זוגיות נהדרת עם איוון (ג'וש דהומל), בית מז'ורנלים, כסף, חברים מוצלחים ועבר מפואר כפסנתרנית בקונצרטים. שנה וחצי מאוחר יותר היא מתניידת בעזרת הליכון, זקוקה לעזרה בשירותים ובמקלחת ומפטרת את העוזרת ששכר עבורה איוון, כי היא התייחסה אליה כמו אל חולה. במקומה היא שוכרת את בק (אמי רוסום), סטודנטית מבולבלת ולא יציבה, ללא נסיון מעשי בטיפול בחולים, שכבר בפגישתן הראשונה מפילה את קייט, ידיים קדימה, אל תוך האסלה. למרות זאת, קייט בוחרת לתת לה הזדמנות, והקשר הנרקם ביניהן משנה את שתיהן.

הנקודה הזו, שקייט מפטרת את המטופלת כי היא התייחסה אליה כמו אל חולה, חשובה מעין כמוה. בסיטואציה הזו, היוצרת תלות מוחלטת של המטופל במטפל, קל לרדד את המטופל לצרכיו הפיזיים, חרבון ורחיצה והאכלה, ולשכוח משאר הצרכים להם זקוק אדם חושב ומרגיש: חום, אהבה, חברות, כבוד עצמי. זה קורה לקייט עם האנשים שקרובים אליה ביותר. עם חבריה שמתרחקים ממנה. עם בעלה שמטפל בה במסירות – אבל לא מדבר איתה. עם אמא העשירה שמנסה לנצל את ההזדמנות כדי להפוך אותה לבת שתמיד חלמה שתהיה, חיצונית לפחות (הרי להתנגד ממש קייט לא יכולה). במקרים מסויימים יכול המטופל להיצמד לתחומים אותם לא כילתה המחלה - סטיבן הוקינג הפך לאייקון לא רק בזכות הישגיו המדעיים יוצאי הדופן, אלא גם בשל כך שהושגו על אף מגבלותיו הפיזיות. למזלו כלי העבודה המרכזי שלו, קרי שכלו, לא נפגע. מה יעשה מי שאינו מדען מחונן? ספורטאי, כמו לו גריג, הקורבן המפורסם הראשון שלה? פסנתרן, כמו קייט? מי שהמחלה לוקחת ממנו קודם כל את הגדרתו העצמית?

כאן נכנס לתמונה הצד השני של המשוואה – זה של המטפל, והצורה בה הוא מתייחס למטופל שתחת חסותו. כאן גם ההבדל המרכזי בין שני הסרטים. הסרט על הוקינג, המבוסס על הספר שכתבה אשתו הראשונה, ג'יין, מדגיש את הקורבן הגדול שמקריב מי שצריך לטפל בחולה ה-ALS. הסרט מראה את ג'יין מקדישה את עצמה לחלוטין לטיפול בבעלה ובשלושת ילדיהם. מוותרת על חיים נורמליים, מוותרת על השאיפות האקדמיות שלה, מוותרת על חום ומגע פיזיים – ועושה את הכל ללא תלונות ובהירואיות, גם כשהמציאות מזמנת לה אלטרנטיבה.

במילים אחרות, היא קורבן למחלתו של בעלה לא פחות ממנו. היא הפלטפורמה עליה נבנית הצלחתו. "כמו שאת", לעומת זאת, עושה בדיוק את ההיפך – הוא מראה איך מערכת היחסית בין המטופלת למטפלת מעצימה את שתיהן. היא מסייעת לקייט לשמור על זהותה וכבודה, להגשים את השאיפות שלה ולזכות בחברים חדשים, שרואים את האדם שמעבר לחולה – בו בזמן שהיא נותנת לבק מטרה ראויה להילחם עליה ובונה את בטחונה העצמי וגורמת לה, כפי שהיא מגדירה זאת בעצמה, פעם אחת בחיים שלה לא לדפוק את הכל. זה בולט במיוחד בסצינה מקסימה בה מתרגמת בק את דבריה של קייט, שכבר איבדה חלקית את יכולת הדיבור שלה, לאיוון, בעלה. דווקא האדם שאמור להיות הקרוב ביותר אל קייט לא מסוגל להבין אותה. בשביל להבין אותה – צריך מישהו שרואה אותה באמת.

מיכל סופר זמרני

ולסיכום : 

4 כוכבים

בכדל – 3.