זעם

במשפט אחד אפשר לסכם את "זעם" של דיוויד אייר כך: סרט של גבר, שמתאר גברים שנלחמים בגברים אחרים כדי להראות עד כמה הם גברים. אבל מה לעשות שביקורת צריכה להיות יותר ממשפט, אז ארחיב בנושא.

"זעם" מתרחש בסוף מלחמת העולם השנייה, כשלאמריקאים אין כל כך הרבה טנקים, וגם לגרמנים אין. הגרמנים הם רעים, אין להם פנים, אין להם אישיות, הם רק חבורה של נאצים. האמריקאים הם טובים, יש להם את בראד פיט, יש להם את שאיה לבאף, יש להם חייל מתייסר. האמריקאים צריכים להרוג את הנאצים, ובדרך הם מתים. 

אני לא רואה פורנו. בעיני, בתעשיית הפורנו אין בחירה אמיתית, ואני לא מוכנה לראות נשים מנוצלות וגברים מנצלים. אין לי כוונה לפתוח כאן את הדיון הזה, אך "זעם" עורר בי את המחשבה – האם פורנו הוא רק ניצול מיני? האם לא ראיתי כאן, במשך שעתיים וחצי, פורנו של מוות? האם לא הראו לי, הלוך ושוב, תנוחות שונות ומגוונות של הרג, רצח, והשחתה של גוף – תנוחות שבפשטות אפשר להפוך אותן לתנוחות מיניות? (כך התאבדות שווה לאוננות, יריה מאחור שווה למין אנאלי, שריפה ועינוי משווים לBDSM, וכן הלאה וכן הלאה כיד הדימיון של הבמאי והצלם). התשובה לכך היא, כמובן, חיובית.

החווייה מתעצמת אף יותר כאשר בכל הזדמנות בוחר הבמאי להכניס אל תוך הפריים את קנה התותח, עליו כתוב "FURY" (זעם באנגלית), שם הסרט, שם התותח, והאלימות הגברית המתפרצת באימג' פאלי אחד.

המצלמה חוגגת על גבו המצולק של בראד פיט, ומשתהה עליו כאשר הוא שוטף את גופו המיוזע והמלוכלך. מחלקת האיפור עבדה שעות נוספות על מנת ללכלך את שאר המשתתפים בבוץ ובדם מזוייף בצורה "טבעית", כך שרק קווי המתאר של האף המושלם של בראד פיט ולוגן לרמן יישארו נקיים (אחרי הכל, ברור שכשראש של מישהו מתפוצץ עלי, דבר לא נותר על האף שלי).

בסיום הסרט המצלמה עולה למעלה בקריין כאשר השוט שנגלה בפני הצופות הוא כזה שבמרכזו טנק, ומסביבו ערמות על ערמות של גופות המסודרות למשעי – האסטתיקה של המלחמה, הסימטריה בזוועה, המוות היפה.

באיליאדה של הומרוס, אחד הסימנים לגבורתו של לוחם היא הדרך בה הוא מת. החיים יכולים להיות קצרים, ארוכים, מלאים, ריקים – כל עוד המוות אצילי, הגבורה ההומרית נשמרת. כמו האיליאדה (רק פי כמה וכמה פחות טוב), כך גם "זעם" מקנה ערך זעום בלבד לחיים. מה שחשוב הוא איך אדם מת, ואולי מה שחשוב יותר הוא שהאדם פשוט ימות. מי שנותר בחיים, אולי הוא גיבור מלחמה, אבל הוא לא גיבור אמיתי – הגברים האמיתיים מתים. הגברים שנותרים הם אלו שמתבכיינים כל הסרט.

החייל האמריקאי המיוסר, נורמן (לוגן לרמן), הוא הדמות הראשית בסרט אשר דרכה אני אמורה להרגיש כיצד המלחמה משנה את האדם, וכיצד האדם הופך בזמן קצר מבעל רגש למכונה (אפילו שמו בסרט הופך מנורמן ל"מכונה", כי התסריט סובל מבעיית קלישאות קשה). אני אמורה לרחם עליו לעומת החיילים הברבריים לידו, כאשר הם אונסים בלי חשבון את הנערות בעיר אליה הם מגיעים, ואילו הוא מנגן בפסנתר, מלטף את יד הנערה הגרמנייה, ורק אז שוכב איתה. כאילו שזה לא אונס. כאילו שיש לה ברירה.

אבל היי, לפחות הוא לא מלוכלך. לפחות הוא מנומס. לפחות הוא מתייסר. נורמן הוא "יורים ובוכים" קלאסי, אבל גם אליו המלחמה תגיע, גם הוא בסוף יאטם וייסגר – גם אם גופו הפיזי לא ייפגע, הנפש שלו תיהרס. אבל המחיר יהיה שווה את זה. המחיר של הניצחון במלחמה, של הרג הנאצים.

"זעם" מראה לנו, הצופות, כיצד המלחמה משנה את העולם, אבל חייבות אותה. כיצד המלחמה מוחקת את הרגשות, אבל האמריקאים פשוט חייבים להציל את העולם כי הם היחידים שנותרו לשמור על הצדק והדמוקרטיה. הוא הולך אחורה עד לנאצים, אך האיום של דאע"ש, אפגניסטן ועיראק מהדהד בסרט. מהדהד כי לנאצים ב"זעם" אין פנים (חוץ מלאחד מהם). כי הנאצים ב"זעם" הם פשוט "נאצים/גרמנים מזויינים", בלי אישיות. הם חד מימדיים, פשוטים, אלימים ומתים. הם האויב האולטימטיבי – וצריך לזכור שחייבים להשמיד אותם. הם תירוץ מעולה מכיוון שאף אחת מאיתנו לא תגיד אף פעם שמלחמת העולם השנייה לא הייתה מוצדקת ושהיטלר היה מסכן. אבל היום כבר כמעט ואין נאצים, אז נשמיד את דאע"ש. ואם אין דאע"ש אז הטאליבן. ואם לא הטאליבן – אז לפחות נוכל להתרגש מהאלימות האסטתית השופעת – כי מין כבר מזמן לא מרגש אותנו, אנחנו פשוט מוכרחות לעבור לאלימות.

אני לא רואה פורנו, לא אם זה ניצול מיני, ולא אם זה ניצול אחר אשר הופך את המוות לאורגיה המונית. "זעם" הוא סרט פורנו לכל דבר, וגרוע מזה – הוא סרט פורנו תעמולתי. בגלל שהתסריט כל כך לוקה בקלישאות – אי אפשר שלא לשים לב.
ליאור אלפנט

ולסיכום :

כוכב אחד

בכדל – בקושי יש נשים עם שמות, אז שידברו אחת עם השנייה? בואו נהרוג מישהו במקום.