וויפלאש

בכל תחום דעת ומקצוע ישנו גרף, למעלה במרומיו יושבים המצטיינים, הגאונים, מתחת להם בסדר יורד לפי רמת בינוניותם, כל השאר. בעולם האמנות, בייחוד בתחומים שבהם נדרש פרפורמנס שהוא גם בקבוצה וגם סולו, אי אפשר לזייף. או שאתה מצטיין או שאתה לא.

רבים וטובים מגיעים לבתי הספר הגבוהים לאמנויות אחרי שהוכתרו כמלכי הפרובינציה, מצטייני הקונסרבטוריון האיזורי הנידח שבו למדו עד בגרותם, רק כדי לגלות ששאר העולם מוצא אותם בינוניים במקרה הטוב. זוהי התפכחות שחווים לא פעם מוסיקאים צעירים עם שאיפות מקצועיות בתחום המוסיקה הקלאסית והג'אז. הדרישות הן גבוהות, המקום בצמרת הוא מועט ועם בינוניות לא תמצא לך עבודה בנגינה בסצינת הג'אז הניו יורקית, במקרה הטוב, תחזור ללמד בקונסרבטוריון העירוני ממנו הגעת. שאלת הבינוניות אל מול הגאונות היא אחת השאלות המרכזיות עמן מתמודד הסרט "וויפלאש". האם מאמץ אמיתי וחסר פשרות יכול לקדם אותך אל הפיסגה או שמא כשרון מולד וייחודי הוא האופציה היחידה? 

"וויפלאש" הוא סיפורו של צעיר אמביציוזי בשם אנדרו נימן, סטודנט שנה א' בבית ספר יוקרתי למוסיקה בניו יורק (ג'וליארד מישהו?).  אנדרו הא מוסיקאי ג'אז שאפתן אשר מדשדש את תחילת דרכו בעולם המוסיקה המקצועי, חסר בטחון אך בה בעת נרקסיסט גמור, שילוב המאפיין אמנים ומוסיקאים רבים. הסרט אשר בנוי כמעין סרט מוסיקה, סרט מורה-תלמיד, סרט ספורט וסרט אימה באותה העת (ומשלב את כולם באופן מופלא באמצעי צילום-סאונד-עריכה מופתיים!) בנוי מקטעים קטעים אשר משלבים אימונים סיזיפיים של אנדרו לבדו, אימונים קבוצתיים עם המורה והלהקה ושבבי חיים שכביכול אינם קשורים למוסיקה ולכן הולכים וקטנים בכל העת-הכל הולך ונבנה לעבר רגע תחרות גורלי אשר יטרוף את כל הקלפים. המורה הקשוח הוא פלטשר, יש לו שם פרטי אך איש אינו משתמש בו, כמו מפקד מיתולוגי הוא מפטרל במסדרונות בית הספר בלילה. פלטשר שומע את אנדרו מנגן, עושה לו מעין אודשן ועוזב ללא מילה. למחרת הוא מקבל הזמנה להרכב הג'ז הנחשב של בית הספר בהדרכתו של פלטשר. מיותר לציין שהוא חותם על כרטיס החברות במועדון המצויינות והאימה של פלטשר בהתלהבות רבה  וללא היסוס. רק בסוף הסרט נבין אנו הצופים וגם אנדרו עצמו את המחיר העצום שנדרש אנדרו לשלם על הרצון להשתייך ולקבל את חותמת הגאונות. פלטשר יוצא מגדרו כדי להעליב את תלמידיו, הוא דוחק בהם אל קצות היכולת שלהם וגם אל הקצוות של כוח הסיבולת הנפשי. מי יעמוד באתגר. מי ינגן באופן מושלם ומי יזכה לטפיחת השכם ולאישור מגדול המורים בבית הספר. הסטודנטים מוכנים להקיז דם, את שלהם, באופן המילולי ביותר וגם את של חבריהם על מנת להצליח.

וויפלאש הינו סרט על מוסיקה, הוא חושף את הצופה לפסקול ג'אז מוסיקלי אך לא באופן שהוא בלתי נגיש והחזרתיות האובססיבית של האימונים על היצירות הספציפיות (ביניהן קרוואן ווויפלאש שנתן את שם הסרט) שומרות על ההקשר המוסיקלי מוכר גם למי שאינו בקי. יותר מהכל וויפלאש הוא סרט פסיכולוגי, הו עוסק בנפשו של אדם אשר רוצה

להצליח, להיות הטוב ביותר.  הפער בין המאמץ לבין התוצאה הוא הכח העלילתי האנושי שמניע את הסרט כולו והוא עושה זו ביעילות מרטיטת לב, מותחת ומכווצת, מכעיסה ומשמחת. הסרט ערוך ומבוים בצורה מהודקת ממש כמו הרכב ג'אז איכותי. את פלטשר מגלם ג'י.קיי סימנוס הזכרו לטובה מ"אוז". הוא עושה כאן תפקיד מצויין בתור סדיסט אמנותי שאינו מתנצל על היותו שכזה. אנדרו מגולם על ידי מיילס טלר אשר עושה תפקיד נחמד למדי ויתכן אם היו לו פנים מעט יותר אקספרסיביות זה היה יכול להועיל לבניית דמותו. אין כמעט נשים בסרט ממש כמו בעולם הג'אז-עולם אשר השפיץ המצטיין והרווחי שלו נשלט ברובו על ידי גברים. ניקול, הבחורה המתוקה שאנדרו יוצא איתה לכמה דייטים , אמנם משמשת שיקוף נפלא לעובדה שהוא הולך ויוצא מדעתו ככל שהוא נשאב לעולמו המעוות של פלטשר אך מעבר לכך היא נותרת דמות די שטוחה ולא משמעותית לעלילת הסרט.  סרט מצויין ומטלטל אשר יעורר מחשבה בכל צופה. מי שלמד אי פעם בבתי ספר למוסיקה, מחול או משחק ודאי יתכווץ בכסאו בהזדהות עמוקה.

נטע דצינגר

5 כוכבים.