מכאן אני ממשיך

קומדיה בכיכובם של טינה פיי וג׳ייסון ביטמן ובליווי השחקנים אדם דרייבר, קת׳רין האן וטימות׳י אוליפנט נשמעת כמו חלום. ובאמת מאוד רציתי לראות את הסרט, כי כבר עברו כמעט שנתיים מאז ״רוק 30״, ולא יעזרו כל השידורים החוזרים ביס קומדי וההקלטות הישנות, אני מתגעגעת לליז למון, האשה שהכי מצחיקה אותי בטלוויזיה.אז יכול להיות שהתעלמתי מהסימנים המזהירים, כי הרי טינה פיי בתפקיד אחות גדולה יהודיה פשוט לא יכול לעבוד ומעריצה שרופה כמוני היתה צריכה לדעת את זה ולהסיק את המסקנות הנדרשות. אבל לא, הלכתי כעיוורת, מסנוורת מאור כוכבי הטלוויזיה ישר לאפילת אולם הקולנוע, שום דבר לא הכין אותי לחושך הגדול.

 הסיפור מתחיל כשג׳אד (ג׳יסון ביטמן) מגלה שאשתו בוגדת בו עם הבוס המיזגוני והדוחה שלו. הסימנים הראשונים היו שם, אבל אני, בדיוק כמו ג׳אד לא ראיתי, התעלמתי מסצנת האקספוזיציה המוכרת עד כדי ייאוש של הבעל שלא חושד בכלום, שדבק בשגרת יומו עד הרגע שכל עולמו קורס עליו, ונתתי לעצמי להנות מביטמן בתפקיד הלוזר המושלם שלו אבל לצערי הרב זה זה פשוט לא עבד לאורך כל הדרך. 

קצת אחרי שעולמו של ג'אד קורס עליו, אחותו וונדי (טינה פיי) מודיעה לו שאבא שלהם נפטר ועל ערש דווי הבקשה האחרונה שלו הייתה שישבו עליו שבעה. השבעה מתחילה וזה מתכון מהיר לחשיפת הפצעים הישנים על פני השטח. ג׳אד אומלל ולא עונה לטלפונים חוזרים ונשנים של אשתו,  וונדי שונאת את בעלה האנטיפאת שיעדיף למות בייסורים מאשר להפסיד שנייה של עבודה. פול (קורי סטול) לא מצליח להכניס את אשתו להריון (קת׳רין האן הגאונה בתפקיד נואש ומרגיז), והאח הקטן והפרוע פיליפ (אדם דרייבר) שחי על הקצה, שהוא בעצם גרסא מוגזמת ולא אמינה של אדם מהסדרה ״בנות״. מעל הכל מנצחת האמא (ג׳יין פונדה), שכתבה ספר פסיכולוגיה חושפני על התפתחות ילדיה שנהפך לרב מכר ענק, בו היא מתארת את כל הפרטים המביכים של התבגרותם המינית.  

אבל במקום קומדיה מצחיקה ושנונה בסגנון "ליטל מיס סאנשיין" שנותנת תיאור משעשע של תא לחץ משפחתי  ב-"כאן אני ממשיך" פשוט פורקים את הכל בקצב של מכונת ירייה, בלי עידון, בלי מורכבות. הרפטטיביות בסרט היא  עוד מרכיב שמעיק, לא מספיקה התפוצצות פומבית אחת מול כל הדודות בשבעה, כולם צריכים לעבור את זה אחד אחרי השני, שוב ושוב ושוב, כולם חוזרים על אותן הבדיחות כך שאם בפעם הראשונה זה עוד היה יחסית משעשע בפעם הרביעית כבר ממש לא. זה לא שלא היו רגעים בודדים מצחיקים, היו, אבל הם היו כל כך ספורים ונדירים שאני כבר לא זוכרת אותם.  

לא אלאה אתכם בסיפור האהבה שמתפתח בין ג׳אד לבין חברת הילדות שלו פני (רוז ביירן), כי אין שום טעם, כמו שאר הדמויות הם רבים, משלימים, מתאהבים, בוגדים, נפרדים ובוכים כל כך הרבה פעמים ובצורה כל כך צפויה, משעממת, קלישאתית ומביכה שאין סיבה להתעכב על זה. 

באמת שקיוויתי למשהו אחר, באתי חיובית מאד, אופטימית, מאושרת וחסרת דאגות.מקווה שבסרט הבא יהיה יותר טוב, ג׳אד אולי מכאן ממשיך הלאה, אבל אני, לאן אפנה?

רות פינקנטל