נעלמת

עוד כשדיוויד פינצ'ר שם את ראשה של גוונית פלטרו בתוך קופסא ב"שבעה חטאים", חשדתי בו שהוא לא במיוחד מחבב נשים. למעשה, להוציא את "נערה עם קעקוע דרקון", קשה למצוא גיבורות נשיות חיוביות אצל פינצ'ר – וגם בקעקוע דרקון לא מדובר בדמות החיובית בעולם. אבל מכאן ועד המניפסט המיזוגני בשם "נעלמת", הדרך נראתה לי ארוכה.

"נעלמת" מתחיל כאשר ניק (בן אפלק), גבר הלכוד בנישואין שאינם מתפקדים, חוזר הביתה ומוצא שאשתו נעלמה. תוך כדי שהעלילה מסתבכת – והיא מסתבכת – אנו מגלים כי ייתכן ונרצחה. העולם כולו מאשים את ניק ברצח במיוחד כאשר מגלות כי ניק מנהל רומן עם סטודנטית שלו. אבל בסרט המתח של פינצ'ר אי אפשר לדעת את האמת, כמעט אף פעם. 

אה, לא נכון. בעצם אפשר לדעת את האמת. (ספוילר) כאשר כל קווי העלילה מתאחדים, אנו מגלות כי בעצם אשתו של ניק, איימי, ביימה את הרצח שלה וברחה. זאת ועוד, ככל שהעלילה מתפתחת אנו מגלות כי ניק לא היה הראשון שאיימי גרמה לכך שיופלל על מעשה שלא עשה מעולם. בזכותה, או יותר נכון בגללה, החבר הקודם של איימי הואשם באונס ועד היום נחשב לעבריין מין וחייו נהרסו.

אחוז תלונות השווא על עבירות מין עומד על שני אחוז. שני אחוז. זהו. מספר מזערי בהתחשב בכמות התלונות שאינן מטופלות, ובכמות התלונות שנגמרות בהרשעה. אך האם דיוויד פינצ'ר יבחר לביים סרט על תלונה שהתבררה כנכונה? לא, למה? הרי יש דבר "תלונת שווא", וצריך שכל הגברים בעולם הזה ידעו כי הנשים יכולות לדפוק אותם מכל הכיוונים מתי שירצו, ואם הם בארצות הברית, הנשים אף יכולות לגרור את אותו הגבר עד לעונש מוות על רצח.

"נעלמת" כל כך שונא נשים, עד שהוא לא מתאמץ אפילו להסתיר את זה. הליהוק של בן אפלק מושלם, הוא ה"גוד-גאי" האולטימטיבי, אף אחת לא תחשוד בו אף פעם וכולן תמיד תעדפנה להתחיל איתו מאשר לחשוב שהוא חלילה האיש הרע. לעומתו, רוזמונד פייק המגלמת את איימי, אשתו, נראית כמו השטן בהתגלמתו. פינצ'ר נותן לנו לרגע לחשוב שניק הוא האיש הרע, אך ברגע שאנו יודעות את האמת, שום דבר לא מונע מהעלילה להפוך ליותר ויותר מיזוגנית.

אבל, לא איש כדיוויד פינצ'ר יהפוך את קו העלילה המיזוגני שלו לגלוי. הו לא. "נעלמת" כביכול מדבר על מערכות יחסים שלא עובדות ועל הצרות שבחיי נישואין. למעשה, קו העלילה הזו כה מוצלח, עד כי ביציאה מהסרט נתקלתי בכמה גברים שאמרו אחד לשני – "איזה נורא זה נישואין, הא?".

כן, חבר'ה. על זה הסרט. על מוסד הנישואין החונק והמזויף. לא חלילה על נשים שבאות לחסל את המין הגברי עם סכין יפנית ואז להתפלש בתוך הדם של הגבר המקיים איתן יחסי מין (סצינה אמיתית מהסרט, שנדמה כאילו יצאה מסרט סקספלוייטשן של שנות השישים).

די. נמאס לי. אין לי כח יותר לראות סרטים אשר מציגים נשים כבעיה הגדולה של המין האנושי. אין לי יכולת יותר להכיל גברים כקורבנות מסכנים אשר לא חטאו בדבר וכולן רוצות להרע להן. נמאס לי מסרטים אשר מצדיקים אונס שני על ידי המשטרה ובתי המשפט, ומצדיקים טוקבקיסטים שרק מחכים לאישה הזו, שתשקר לגבי מה שגבר מסוים עשה או לא עשה לה. סרטים שמעודדים שנאת נשים, שנותנים עוד ועוד כח לעולם הפטריארכלי שגם ככה אנחנו נמצאות בו.

סרטים, הגורמים לכך שאפילו נשים יכתבו ספרות על נשים כאלו, במקום לכתוב את הסיפורים של הנשים אשר נרצחות על ידי בעליהן – רק בישראל השנה כבר מדובר ביותר מ-13 נשים אשר נרצחו במה שהעיתונות מכבסת כה יפה כ"רצח על רקע רומנטי" – או את סיפורן של מאות אלפי קורבנות האונס והתקיפה המינית (אחת מתוך אחת, אחרי הכל) שכן נמצאות ביננו. אבל לא, אישה שבאמת נרצחה, זה כנראה לא יביא צופות לקולנוע. אישה שבאמת נאנסה, זה לא מספיק סקסי היום. אפילו הנשים הבינו כי על מנת לעשות כסף ולהתפרסם, צריך לכתוב סיפורים ותסריטים על נשים רעות, הכי רעות, אלו שיהרסו את המין הגברי ואז ישתו לו את הדם. כי אני כבר רואה את התירוצים – מה את רוצה, אישה כתבה את התסריט. זה לא פינצ'ר בכלל. לא רצית שיותר נשים יכתבו? הנה.

לסיכום – מילא שנאת נשים, אבל למה ארוך כל כך? הסיוט שלא נגמר.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – איי, כמעט.

לא בכדל – כוכב אחד, כי טרנט רנזור שהיה אחראי על המוזיקה גאון.