"השקר הטוב" הוא בדיוק כזה – שקר טוב. כמו שהכרזה של הסרט
אינה מעידה על תוכנו – ריס ווית'רספון מככבת עליה אבל למעשה היא בתפקיד משנה ומופיעה לקראת אמצע הסרט – כך גם הסרט עצמו הוא מעין פעולת הסחה אחת גדולה, שלא
נראה את הפיל שבאמצע החדר.
על פי התקציר, בתרגום חופשי, מאתר imdb "השקר הטוב" מביא את סיפורם של 4 פליטים סודאנים, 3 אחים ואחות,
שמצליחים, אחרי מסע של מאות ק"מ ושנים במחנות פליטים בקניה, להגיע לקנזס
ארה"ב, שם הם פוגשים ביועצת תעסוקה (ריס ווית'ספון) שמשנה את חייהם לעד. על
המסך מדובר בתוצאה מתסכלת במיוחד, דווקא משום שהסרט עשוי במיומנות ומצליח להעלות
חיוך ודמעה גם יחד.
הכל יש בו בסרט הזה: דמויות עגולות ששוברות סטראוטיפים של גברים
אפריקאים ונשים אמריקאיות, תסריט כתוב היטב, בימוי רגיש, משחק לא מתאמץ. הכל טוב –
למעט עניין אחד קטן: הפיל האפריקאי הגדול שבחדר. כלומר, חוסר התייחסות מוחלט
לעובדה הפשוטה שלארה"ב חלק לא קטן בהפיכת אותם סודאנים לפליטים.
"השקר הטוב" הוא סרט עדין עם הרבה הומור שנובע בעיקר מפערי
התרבות הבלתי ניתנים לגישור שמוצגים עם הרבה פתיחות אל הצד האפריקאי, יש לומר,
ולעיתים עם שיפוטיות וביקורת דווקא לצד האמריקאי של המפגש. דמויות הפליטים הסודאנים
– מאמר, ג'רמייה, פול ואביטל -- מקבלות אופי משלהן כל אחת, מערכות היחסים בניהם
אמינים כמו גם היחס החם שלהם לדמותה של ריס וויתרספון, מצילתם. הניכור האמריקאי
מודגש אל מול הקהילתיות והמשפחתיות הסודאנית, כמו גם הדעות המקובעות לגבי חלוקת
העבודה הברורה בין נשים וגברים אצל האפריקאים לעומת האמריקאים.
לא רק פתיחות תרבותית יש בסרט הזה אלא אפילו מעט פמיניזם (בסרט
אמריקאי!). את התסריט כתבה אישה, מרגרט ניגל. היא כתבה שלוש דמויות של נשים בתסריט
הזה ואמנם הן אינן הגיבורות אבל הן עוברות
את מבחן בכדל בלי להתאמץ (יש להן שמות, הן מדברות זו עם זו ולא על גברים). דמותה של ריס
ווית'רספון, קארי דיוויס, היא אישה בשנות ה30 לחייה, שחיה לבדה בבית מבולגן
ומלוכלך מבלי שהיא מתנצלת על כך ולו לרגע. קארי היא אישה עצמאית, קצת מנותקת
ריגשית, שחיה את חייה העצובים משהו עד שהיא פוגשת בשלושת הפליטים שזקוקים
לעזרתה.
יפה במיוחד בעיני הסצנה בה קארי ופאמלה, מתנדבת מטעם הכנסיה המקומית
שעוזרת אף היא לפליטים, יושבות בסלון ביתה של קארי אחרי שניקו אותו, שותות טקילה
ומפטפטות. קארי שואלת את פאמלה כמה ילדים יש לה, והיא עונה: "הרבה יותר מדי.. באמת
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי"... מרענן לשמוע בקולנוע שיחה בין נשים שמזכירה
שיחות מהחיים.
קארי עוזרת לסודנים בלי לייחס לעזרתה חשיבות יתר, היא אינה רגשנית או
מתנשאת כלפיהם וכך "השקר הטוב" אינו נופל לקלישאות הצפויות.
אבל. וזהו אבל גדול מאוד מבחינתי. בסרט אין שום איזכור, זעיר ככול
שיהיה, לאחריות שנושאת ארה"ב, המעצמה הגדולה בעולם, למלחמה הפנימית בסודן (כי
למשל מהיכן היה לסודנים הנשק, והמסוקים והתחמושת להרוג זה את זה). המלחמה הזו,
שקרתה תחת עיניהם של אמריקאים ואולי בסיועם, הביאה לכך שכפרים שלמים נשרפו וילדים
איבדו את הוריהם והפכו פליטים – כמו גיבורי הסרט, ולכן הצלתם של כמה אלפי פליטים
ע"י ארה"ב היא טיפה בים של דם ולא אקט הירואי. זהו הפיל האפריקאי גדול המימדים
הניצב בכל אולם בו מוקרן הסרט הזה. הוא שם ואיש אינו קורא בשמו. הסרט כולו רוקד
סביבו ואינו נוגע בו. ויותר מזה – הצופים, המערבים (כמונו) רואים את הסרט והוא
גורם לנו להרגיש טוב – כי הנה לפנינו עדות על טוב ליבם של בני האדם באשר הם –והפיל
האפריקאי? נעלם. כך נוח יותר.
על כן, "השקר הטוב" עשוי היטב ככול שיהיה ,הוא סרט שנועד
למרק את מצפונו של המערב על הפשעים שהוא מבצע באפריקה.
יסמין קייני.
3 כוכבים.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה