טראש

כל סרט של סטיבן דלדרי שראיתי – אהבתי. "השעות" ו"בילי אליוט" הן יצירות מדהימות בעיני ("השעות" במיוחד), וגם "נער קריאה" היה טוב מאד. הציפיות מ"טראש" היו גבוהות, והאמת – הסרט כמעט וענה עליהן. אבל רק כמעט.

"טראש" מתרחש בשכונות העוני בברזיל, ומספר על שלושה ילדים העובדים במזבלה ומסתבכים בפרשת שחיתות משטרתית ופוליטית, בהתחלה ללא ידיעתם, ולאחר מכן למרות ידיעתם. לילדים עוזרים הכומר המתנדב במקום (מרטין שין), והעוזרת שלו (רוני מארה), שמלמדת את הילדים אנגלית. זהו סרט מתח-בלשי-אקשן לילדים גדולים, ודרכו אפשר ללמוד המון על מעמדות, עוני, יחסי כוח, וגם על קולניאליזם.

בגלל שהסרט בנוי כסרט מתח, לא אחשוף כאן פרטי עלילה אשר יכולים לשמש כספוילרים (כן, אני יודעת שעשיתי זאת ב"נעלמת", אבל כשהסרט מיזוגני ממש לא אכפת לי להרוס אותו, כי הוא הורס את עצמו בלעדי. "טראש" לעומת זאת, סרט חמוד ולא מגיע לו).

 אך ברצוני לדבר דווקא על הפאן הקולניאליסטי, אשר נמצא בשולי הסרט, ולעיתים דרושה זכוכית מגדלת על מנת להבחין בו. ברזיל הגיעה לכותרות השנה בעיקר בגלל המונדיאל והעוני המחריד בפאבלות (פרברי העוני בתוך הערים) לעומת כמויות הכסף המטורפות אשר הושקעו במשחקים. "טראש" לא מסתיר זאת, ולמעשה ייתכן והוא ממש תופס טרמפ על ההאשמות הללו, שעוררו מחשבה ביוני 2014, ועכשיו חוזרות פעם נוספת. ואולי טוב שכך, כי הזיכרון קצר והמלאכה מרובה. אך הפיתרון שהסרט מציע – גם הוא מעורר מחשבה. מחשבה על מערך הכוחות בין המערב לבין אלו שהמערב תופס כ"לא מערב"- כל מה שהוא לא הוא.

סרט על ברזיל, בפורטוגזית, שנוצר על ידי במאי בריטי ותסריטאי ניו-זילנדי. לא פלא, אם כן, שהשחקנים החזקים בעלילה, ואלו שעוזרים לילדים לפתור את בעיותיהם, אינם ברזילאים, אלא אנשי המערב (אמריקאים אמנם, אבל עדיין מערב). המבוגרים האחראים ה"טובים" הם מערביים, בעוד המבוגרים המקומיים הם "רעים", מאד רעים.

דלדרי מצליח ליצור סרט טוב, כיפי, ומעורר מחשבה – אך האם נחוץ היה לערב כוחות חיצוניים לברזיל? לא בטוח. החשש שלי הוא כי הבמאי והתסריטאי משחקים כאן משחק כפול אשר מאפיין כוחות כיבוש רבים במהלך ההיסטוריה, ועד היום – המדינה החלשה לא מסוגלת להסתדר לבד, ונראה זאת לעולם מתוך עיניים מלאות באמפטיה, אך גם נראה כיצד המערב הוא היחיד שמסוגל לעזור לחלש, ונצדיק את המהלך המערבי של כיבוש העולם בתירוץ של הפיכתו למקום טוב יותר. במילים אחרות – נראה לכם כמה ברזיל מסכנה, אבל הסיבה לזה לא תהיה על מנת ליצור אמפטיה והזדהות עם ברזיל ורצון לשנות את מהלך הכוחות במדינה, אלא על מנת שהצופות יבינו שנוכחות המערב במדינה היא הדרך היחידה שלה לשרוד. לא לחינם אחת הדמויות המרכזיות בשכונה היא כומר, הרי ידוע שבכל מהלך של כיבוש ארץ בתקופה הקולניאלית, הגיע עם המשלחת כומר (המשלחת כללה כמובן גם חוקרים, רופאים והחשוב מכל – צבא), על מנת להמיר את דת האוכלוסיה המקומית. אני לא מנסה לטעון כי הכומר ב"טראש" עסוק בלהמיר את הדת המקומית, חלילה, מה גם שכולם נוצרים, אבל נוכחותו היא סימלית מבחינה היסטורית.

בנוסף לקולניאליזם המוסווה, ישנה בעיה נוספת, והיא בעיה מבנית. בסרט משולבים קטעי ראיונות שכביכול נערכו עם הילדים בוידאו, על מנת שיסבירו את העלילה טוב יותר. רק שלא צריך להסביר, כי העלילה ממש עובדת נהדר, והקטעים האלו סתם מפריעים וקוטעים את העלילה הרציפה, וכך ומונעים מהצופות להתחבר בצורה שלמה לסרט ולדמויות, מה שבהחלט אפשרי בלעדיהם.

עם כל זה "טראש" הוא סרט נהדר לנוער, מלא בפעולה ומתח שעשויים בצורה טובה מאד, והיה כיף לצפות בו. חבל רק על הקולניאליות המרומזת, ועל חוסר כמעט מוחלט בדמויות נשיות (יש שתיים). אבל לא נורא, כאמור, יש לי זיכרון קצר.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – אפס

לא בכדל – שלושה כוכבים