גט – המשפט של ויויאן אמסלם

רציתי לכתוב כאן המון מילים על כמה שאני חושבת שרונית אלקבץ ושלומי אלקבץ הם יוצרי הקולנוע החשובים ביותר בקולנוע הישראלי היום, ואיך הטרילוגיה שלהם על ויויאן אמסלם ומסע הייסורים שלה, היא יצירת מופת מושלמת שמגדירה מחדש את הקולנוע בעיני. אבל אני מוגבלת במקום, אז במקום זה אכתוב רק על "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", ואולי רק קצת מעבר לזה.

"גט" הוא הסרט החותם את הטרילוגיה של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ), אשר אינה אוהבת את בעלה וכבר מהסרט הראשון רוצה לעזוב אותו בדרך לעצמאות, בעוד הוא אינו מוכן לשחרר אותה. לא אספר לכן כיצד זה נגמר, בעיקר כי זה מורכב אבל גם פשוט מכיוון שאני מעוניינת שתראו את הסרט בעצמכן הפעם, כי בעיני זהו הסרט החשוב והטוב ביותר שראיתי השנה, ואני לא מגזימה.

רונית ושלומי נותנים, פעם אחר פעם, קול למי שאין לה/ו אחד. במקרה הזה, זהו סיפורה של האישה אל מול הממסד הבירוקרטי-דתי-הלכתי. הממסד, אשר פעם אחר פעם אומר לה "לדעת את מקומה", אך הבעיה האמיתית היא שאין לה בעצם שום מקום. על מנת להקצין אף יותר את הסיטואציה משמרים האח והאחות לבית אלקבץ את הסרט בשני לוקשיינים שהם בעצם אחד – חדר ההמתנה, וחדר בית המשפט בבית הדין הרבני. ויויאן לכודה בין כתליו של החדר, וכמו מכריחים אותה ללמוד את המקום שבו היא נמצאת – המקום שבו אינו רוצה להיות בו, המקום בו קולה לא נשמע.

בסרטו "עדות", נותן שלומי אלקבץ קול לפלסטינים שהיו קורבנות להתעללות או למדיניות כושלת של הצבא בשטחים, וכמו כן לעדויות של חיילים עצמם כפי שניתנו לארגוני זכויות אדם. בעזרת שחקנים, ורונית אלקבץ בינהם, הוא מעורר לחיים קולות וסיפורים אשר היו יכולים להישאר קבורים לנצח עשרות קילומטרים מתחת לתודעה שלנו. גם כאן, ושוב עם רונית הפעם גם כבמאית ותסריטאית, מקבלת האישה הישראלית המסורתית והמזרחית את קולה כפי שלא נשמע מעולם. וכאשר אינה מדברת, שתיקתה רועמת עד להחרשת אזניים כמעט (בעיקר בעזרת המוזיקה המופלאה המלווה את הסרט (שיצרו דקלה ושאול בסר).  

באחת הסצנות החזקות בסרט, המצלמה מונחת אל מול פניה של ויויאן השותקת. דקות ארוכות - שנדמות לעיתים כארוכות מדי -  חולפות בעוד המצלמה, המוזיקה, ויויאן והצופות הופכות לאחת. המוזיקה מתגברת ואת מרגישה, כצופה, את רמת התסכול שלך עולה יחד עם ויויאן, שיכולה בפעם הזו להגיד מילה או שתיים כי נדמה שרק היא ואני פה, אך בוחרת לשתוק. לראשונה בסרט ויויאן נמצאת במרחב בטוח – המרחב של הקולנוע. המרחב שלה עם הצופה, מרחב בו לא ישפטו אותה או יבקרו את צורת התנהגותה, מרחב בו הממסד אינו יכול לפגוע בה. בעיני, הסצנה הזו הופכת את הסרט לנדיר בנוף של הקולנוע הישראלי – נוף בו אין ספק כי האישה מרבה לשתוק, אך מסיבות אחרות לחלוטין.

אודרי לורד, אחת הפמיניסטיות החשובות של המאה ה-20, אמרה פעם שכלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון. נדמה שויויאן אמסלם מנסה בכל הכוח להשתמש בכלי האדון על מנת לצאת מביתו (כאשר האדון הוא גם אלישע, בעלה, וגם בית הדין הרבני והממסד בכלל), אך האיזור שבו היא מצליחה דווקא לעשות זאת הוא כאשר היא אינה משתמשת בכלי האדון, אלא במדיום הקולנועי – כלי אדון אחר, אמנם, אבל לא שלה, הפעם. הצילום והארט המינימלסטי, העריכה הלא פחות מגאונית של ז'ואל אלכסיס, גורמים לפירוק ביתו של האדון – הממסד הדתי-הלכתי. דרך נוספת לפירוק הזה מתבצעת כאשר "גט" מתייחס ברגישות רבה לדת, ומפנה את הביקורת שלו כנגד המדינה דווקא, במקום לאחד בין הדת והמדינה, רונית ושלומי מפרקים את הזיווג "הקדוש", כפי שאמור לקרות עם ויויאן ואלישע.

"גט" גורם לנו לתהות, לשאול, לרצות לגרד את העור שלנו עד זוב דם מתסכול אבל גם לצחוק בקול רם ממש מהביורוקרטיה הבלתי נסבלת, ומהשחקנים הנפלאים והשחקניות הנפלאות (רובי פורת שובל מדהימה פשוט, אבל גם סימון אבקריין, דליה בגר, זאב רווח, אלברט אילוז, אלי גורנשטיין, אווילין הגואל ובעיקר ששון גבאי ומנשה נוי שעושים עבודה מושלמת). בעיני, מדובר בלא פחות מיצירת מופת. רוצו. עכשיו. יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב ותיכף אאלץ לעשות לכן ספויילרים אז לכו בינתיים, אולי יהיה חלק ב'.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – לא, אבל זה כל העניין.

לא בכדל – חמישה כוכבים ועוד אחד לשנה הבאה.