פריז פינת ניו יורק

לא אהיה הראשונה בעולם הזה לטעון שבעידן שבו אנו חיים, המרחק הגיאוגרפי כבר כמעט ולא מהווה מגבלה. יש אינטרנט, יש תקשורת סלולרית מפותחת, ישנן אפשרויות רבות של ניידות וכו'. הגלובליזציה הזו, שאינה אך ורק כלכלית, מאפשרת לנו להכיר יותר אנשים, מקומות, שיטות חיים וכדומה. אז מדוע נדמה שככל שאנחנו מכירים יותר אנשים, ככה אנחנו זרים יותר אחד לשני ולעצמנו?

אין לי שום כוונה לענות כאן על השאלה הזו, במיוחד שרבים וטובים ממני ניסו לענות עליה לפני, אבל כן יש לי כוונה לדבר על סרטו החדש של סדריק קלאפיש, "פריז פינת ניו יורק", שמתעסק בדיוק בזה.

סדריק קלאפיש מפגיש את רומן דורי ואת אודרי טוטו בפעם השלישית, אחרי "פודינג אירופאי" ו-"בובות רוסיות". עכשיו הם מבוגרים יותר, בני כמעט ארבעים. אני כותבת הם, אבל זה בעיקר הוא. קזבייה (רומן דורי), חי בזוגיות מאושרת בפריז עם אשתו האנגלייה ושני ילדיהם הקטנים. חייו מתהפכים כאשר אשתו מודיעה לו שהיא עוברת לניו יורק לגור עם אמריקאי, ולוקחת איתה את הילדים. קזבייה, שבינתיים הספיק לתרום זרע לחברתו הלסבית מאד, איזבל (ססיל דה פרנס), מחליט לעבור אחריה לניו יורק ומוצא דירה בצ'יינהטאון. בלגן אתני ענק, גם בחייו של קזבייה, וגם על המסך.

אבל הסרט הוא לא באמת על החיים של קזבייה שמפחד להגיע לגיל 40 כשהכל מבולגן לו. הסרט מתעסק בעיקר בנושא הזרות. קזבייה זר בניו יורק לא רק מבחינת המוצא שלו והעובדה שהאנגלית שלו עילגת. הוא לא מבין את המנהגים, הוא לא מבין את המנטליות. הוא נזרק מזרות אתנית לזרות תרבותית אבל לא רק. בלילה אחד, מבחינתו, הוא הופך להיות זר למשפחה שלו – משפחה שהוא הקים לפני עשור. כאשר הוא מנסה למצוא את המשפחה שלו מחדש, בעזרת אביו שמגיע לניו יורק, הוא מגלה שהוא לא יכול, וגם אביו זר לו, בדיוק כפי שהוא זר לאביו. כמעט לבדו בעיר, קזבייה מנסה נואשות להאחז במעט השייכות שיש לו –  איזבל, שעברה לגור עם בת זוגה בעיר, ומרטין (אודרי טוטו), חברתו לשעבר שמגיעה מדי פעם לניו יורק. המפגשים איתן מחזירים אותו לשפה שלו, ובעיקר לטריטוריה הבטוחה שלו. והטריטוריה הבטוחה הזו היא מה שמעניין אותי.

שתי סיבות יכולות להיות לטריטוריה הזו. סיבה ראשונה ומובנת – אלו חברות מהבית. הן מדברות את השפה, הם מכירים כבר שנים, נוח להם אחד עם השנייה. קזבייה בטוח במקום שלו כשהוא איתן. סיבה שניה – קזבייה הוא זר מוחלט בניו יורק, וככזה, ביטחונו העצמי ירוד למדי. הוא מסתובב בעיר בלי לדעת או להבין כלום. בנוסף לכך, הוא נאלץ לטפל בשני ילדיו, מה שהופך אותו בבת אחת לזר לעצמו מבחינה מגדרית (אין בטענה זו שום דבר שאומר שנשים אמורות לטפל בילדים, אלא שכך הן נתפסות על ידי החברה, אפשר לפתח את זה אבל קצרה היריעה). קזבייה מאבד את הגבריות שלו יחד עם זרותו, והוא חייב להחזיר אותה לעצמו בדרכים כאלו ואחרות. חברתו הלסבית מאד (למעשה היא כל כך לסבית שזה הופך לסוג של פרודיה וחבל), ממליצה לו לשכב עם בחורות, כי היא בטוחה שזה מה שיעשה לו טוב ויחזיר את הביטחון שלו. ואכן, כשקזבייה חוזר לקיים יחסי מין סדירים (פחות-או-יותר), הזרות המגדרית מתחילה להתעמעם, והזרות התרבותית יחד איתה.

הזרות האתנית של קזבייה תמיד תישאר, הוא צרפתי בארצות הברית, ואין מה לעשות. אבל הוא יכול להפוך את הבית שלו לצרפת הקטנה, ולפחות לא להיות זר מוחלט בביתו שלו. כאשר השפה נכונה, היחסים המגדריים "נכונים", התרבות נכונה – ואפילו יש סקייפ ואפשר לדבר עם פריז, הייאוש נעשה יותר נוח.

בצורה משונה, קזבייה מוקף בנשים. למעט בנו הצעיר, עורך הדין האמריקאי שלו, והמו"ל הצרפתי שלו, הוא מעביר את זמנו בעיקר בסביבה נשית. אך לצערי הרב, הסביבה הזו, לא מכירה אחת בשנייה. לאורך הסרט הנשים הרבות לא מחליפות מילה בינהן, ואפילו כאשר קזבייה יושב בביתן של איזבל ובת זוגה ג'ו, אין בינהן דיאלוג, והשיחה מתווכת דרך קזבייה. משפט אחד מחליפות בינהן מרטין וזוגתו לשעבר של קזבייה, וונדי, וגם זה בלחץ.

"פריז פינת ניו יורק" הוא סרט חמוד, קליל, קצת ארוך, רומן דורי ואודרי טוטו נפלאים ביחד, ולמעט המשחק המוגזם לגמרי של ססיל דה-פרנס, השחקנים לא רעים. הוא לא מחדש כלום, ראינו אלפי סרטים על זרים בניו יורק, זרים בפריז, זרים בכל מקום, אבל לדעתי הוא לא מתיימר להיות כזה ולכן, אם תבואו בלי ציפיות – יש סיכוי שממש תהנו.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

ציון – 3 כוכבים

בכדל  - 1