בן יחיד

מעצם היותו של הקולנוע מדיום גברי בעיקרו, בו מרבית היוצרים – מפיקים, תסריטאים ובמאים – הם גברים, ניתן לראות לא מעט סרטים שעוסקים בקשר של אבות ובנים בתוך המשפחה, אולם מעטים הסרטים ששמים במרכז את אמא. מעטים עוד יותר הסרטים שמספרים את הסיפור מנקודת מבטה של האם, ולא של הילדים המנסים להתמודד עימה. "בן יחיד", זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון, לא רק שעושה את שני אלה, כלומר עוסק במערכת יחסים קלוקלת בן אם לבנה ומביא את הסיפור מנקודת מבטה של האם, הוא גם חוטא בחטא ההוליוודי האולטימטיבי: הגיבורה הראשית שלו, קורניליה, לא עוברת תהליך, לא משנה את התנהגותה ולא לומדת שום לקח.

כמו בבדיחה האיומה על ההבדל בין אמא פולניה לרוטווילר, גם קורניליה (לומיניטה גיאורגיו הנהדרת, שהייתה מועמדת על תפקידה זה לפרס האוסקר האירופי) לא יודעת לשחרר את הילד.
בנה ברבו (בוגדן דומיטרך) ברח ממנה. הוא לא מתקשר וכשהיא עצמה מתקשרת הוא מטיח בה קללות ונאצות, למסיבת יום ההולדת שלה הוא סירב להגיע. כשברבו דורס למוות נער, אמו קורניליה, מזהה הזדמנות, ומפעילה את כל הכוח והכסף וההשפעה והקשרים שיש לה – ויש לה הרבה – כדי להחזיר את ברבו לחייה. היא לא מהססת לשקר, לשחד ולהעלים עדויות מזירת הפשע, כשאת הכל היא עושה, כפי שהיא אומרת שוב ושוב, לטובתו. רק לטובתו. 

 "בן יחיד" הוא מהסרטים האלה שנראים כאילו צילמו אותם במצלמת וידאו ביתית, האפקטים המיוחדים שלו מסתכמים בשמשה מנופצת של רכב, והוא כולל סצינות ארוכות מאוד, ואיטיות מאוד, שבשורה התחתונה מציגות, בלאקוניות, את האמת האוניבסרלית לפיה עדיף להיות עשיר ובריא מעני ושכול.
הוא מציב את גיבוריו בסיטואציה קשה מאוד מאוד, מלווה אותם בהתמודדות מול הגורמים השונים, לא עושה להם הנחות ולא מהסס להסתכל בלבן של העיניים לפעולות שימון המערכת, שנעשות כבדרך אגב, כאילו מדובר בהרכבה של  רשימת הקניות בסופר: לשנות את ההצהרה של ברבו מול השוטרים, להוציא כסף לשוחד, לקבוע פגישה עם העד, לשלם על הלוויה כי זו תהיה מחווה נאה. ועל כל התהליך הזה מפקחת קורניליה, האמא מהגיהנום, המרוכזת בעצמה עד העצם, הנושאת נאומים ארוכים על כמה שהיא אוהבת את בנה ומוכנה לעשות למענו הכל – וגם עושה למענו הכל בפועל – עד שזה מגיע ללכבד אותו כאדם בוגר ולקבל את עצמאותו, רצונותיו, בת זוגו והבחירות שהוא עושה, שאינן תואמות למה שציפתה ממנו.

במובן הקלאסי של המילה, לא בטוח ש"בן יחיד" עומד במבחן בכדל. הגיבורה היא אמנם אישה, ויש בו לא מעט דמויות של נשים – למעשה, הנשים הן אלה שמנווטות את הגברים, אם זו קורנליה, גיסתה או כרמן, זוגתו של ברבו, והן לא מתביישות לומר לגברים שהם סמרטוטים – אבל העלילה כולה סובבת סביב הבן היחיד, וכל השיחות נסובות עליו. עם זאת, כל השיחות שמנהלת קורנליה על ברבו, הן למעשה שיחות על עצמה: על כמה שכואב לה שהוא ניתק אותה מחייו, על ההקרבות שהקריבה למענו, על אצילות הנפש בה היא מוכנה לקבל את בת זוגו, הגם שהיא לא מרוצה ממנה.

רגע השיא מגיע בשיחה מעוררת הפלצות שלה עם הורי הילד שדרס, בה היא מתייפחת על האובדן שלה עצמה ומתחננת אל ההורים השכולים, כפריים עניים ובורים, שיבינו אותה. היא, והסרט, מעוררים בצופה בו זמנית שלל של רגשות סותרים ומורכבים, ובהם הזדהות, רחמים, כעס ואנטגוניזם, וגורמים לו לא פעם להתפתל בכסאו באי נוחות ולחפש איפה לקבור את עצמו מהמבוכה. ממש כמו אמא.

 מיכל סופר זמרני. 

ולסיכום :

בכדל – 3.

4 כוכבים.