אני כותבת על הסרט באיחור מה אבל בכתיבה, כמו בחיים, לעולם לא מאוחר מידי כדי להגיד עוד משהו (בהנחה שהנחנו לרגע את ה"אגו" בצד ואנחנו בוחרים באמת הפנימית שלנו) ומה שמוכיח עוד יותר את הרלבנטיות של כתיבת הביקורת היא האולמות שממשיכים להתמלאות מפה לפה בקהל מגוון מאוד ופעיל מאוד שלדעתי עוד יחזור אל היצירה ויחפש חומר כתוב עליה וזה נפלא.
השפה האסתטית של הספרות
היא אינטימית ואינדיבידואלית תחומה בגבולות הזיכרון והחוויה של הדמיון האישי. בספרות,
מילה אחת שווה אלף תמונות. קריאה היא חוויה של יחיד, חוויה באמצעותה נפגשת היצירה עם
עולמו הפרטי. רצף הקריאה מורכב מחיבור ונתק. ההתנתקות - לעיתים רצופה, לעיתים לפרקים - לעיתים גורמת להזדהות ולעיתים שואבת לעולם חדש, אתנוגרפי ואחר אך יש בה כדי להטעין
את הדמיון ולהסעיר את הלב. השפה האסתטית של הקולנוע
שונה והיא מאפשרת לנו לרוב, להיאחז במוחשי כמתווך לדמיון. הסיפור מקבל המחשה וכך גם
הדמויות, המקום והתרחישים. גבולות החוויה האישית מתוך הדמיון של הצופה מצטמצם פלאיים
משום שאסתטיקה היא בעיקר עניין של טעם והתענוג ממנה מיידי ולא תמיד מנומק וכך היצירה
הקולנועית משטיחה לרוב את הטקסט הספרותי או מתרגמת אותו לסבטקסט.
סרט בניגוד לספר מצמצם
את תיאורי המקום והמחשבות התיאוריות של הגיבורים, הופכות אוטומטית כמעט לסב-טקסט. לא
מפתיע אם כן, כי יצירות ספרות שמעובדות לקולנוע נבחנות בסרגל פרמטרים אחר ומעוררים
דיונים ערים סביב שאלות העיבוד או האיבוד של היצירה.
אני כותבת הקדמה זו
כי היא מתבקשת, בבואנו לדון ביצירת המופת "מפריח היונים" של אלי עמיר ולעיבודה
הקולנועי בבימויו של ניסים דיין. רבות נכתב על היצירה ואחזק את ההבחנה שניכר שמי שהעביר
אותה את חוויית הפרוק וההרכבה מטקסט ספרותי לסרט, הוא איש קולנוע מדויק ומנוסה.
"מפריח היונים"
מספר את סיפורה של הקהילה היהודית בבגדד בשנים 1950-1951, ערב העלייה הגדולה לישראל, על רקע התרבות הערבית המוסלמית ועל רקע המשטר הפוליטי בעירק באותה תקופה. זהו רומן המתאר את החיים בקהילה היהודית, חיים המתנהלים מתוך התמודדות
ומתוך עימות עם זרמים ועם אידאולוגיות כמו - הציונות והקומוניזם - המערערים את דפוסי
החיים המסורתיים ומסמנים תהליכים של שינוי במבנה המסורתי של יהודי עירק. במרכז העלילה
נער צעיר שדודו הציוני נתפס על ידי השלטונות ונלקח למאסר אשתו היפהפיה מתייסרת ומטלטלת
את הסובבים אותה ובתוכם את אותו הנער שדואג לה ומאוהב בה בו זמנית.
שני דברים בולטים אהבתי
בסרט- את תיאורי המקום ואת הסב-טקסט ממנו פעלו הגיבורים ומתוכו נבנה הסיפור. כלומר
בפרקטיקום של ההפקה הקולנועית ניקרא לזה- הליהוק, הבימוי ויצירת האווירה והמרחב האסתטי.
נתחיל מהליהוק של גלית אשכול שהצליחה להביא שחקנים איכותיים וידועים למסך לצד שחקנים
פחות מוכרים במין תרכובת שלא גרעה זו מזו. גיבורנו המרכזי "כאבי" מגולם על
ידי דניאל גד, שחקן מוכשר שמעביר את דמותו של כאבי באופן אמין ומדויק. גם משחקה של
אהובה קרן שמגלמת את "נעימה" אמו של כאבי הוא כזה- מדויק וטעון. דיוק ואמינות
ניתן למצוא אצל מרבית השחקנים שלוהקו במפרט מיוחד לסרט זה שכמה מפתיע דובר ערבית. הבחירה
לספר את הסיפור בשפה האותנטית של הסיפור היא בחירה מעולה שתורמת מאוד לאמינות. האווירה
האותנטית מתאפשרת גם הודות למוזיקה המקורית וללוקיישנים המדויקים. ברמת הבימוי הדיאלוגים
עשויים היטב, רצף הפעולות של הגיבורים מתבטא באקטים מצולמים היטב והנשיקות... אוח..
אלו נשיקות מופת של נער שמשתוקק לאהבה גם הנשיקות לאמירה וגם הנשיקות לראשל עוצרות
נשימה, הן מבוימות נפלא מרגש מכל, ממש במאי נשיקות מעולה אתה ניסים דיין.
ועם זאת, למרות הבימוי
הנפלא של הנשיקות, הליהוק המרשים והלוקיישנים המדויקים הספר מנצח. משהו בסרט מאיץ בסיפור
נפלא שנקרא לפרקים בין מחשבות והרהורים ויוצר מרחב פנימי שלם להפוך ליצירה מתומצתת
של פחות משעתיים כשהכל מתקמט לתמונות (אסתטיות להפליא אומנם) שאינן מעוררות סקרנות
או רצון להעמיק בטקסט מעבר למה שרואים בעיניים.
הנשים בסרט דומיננטיות
ושזורות בתחכום בנרטיב, הן מהוות גורם מרכזי בתנועת הגיבורים ומיוצגות באופן הולם.
כאמור, אהובה קרן מביאה משחק אותנטי נפלא ומגלמת אם ורעיה ייחודית ורבגונית. את ראשל
היפהפיה מגלמת יסמין עיון ושוב במשחק משובח ושובה לב. גם יתר הדמויות "אמירה"
(ענבל ניר) בתו של אבו אדואר מפריח היונים ו"סלימה" (מירה עוואד) הזמרת האהובה
על סלמן אביו של כאבי (יגאל נאור).
ועל אף כל זאת, חשתי
שהסרט לא מכוון לשיא שמתרחש בסוף הספר אלא מבחינת מבנה קולנועי היצירה נפתחת בשיא שהולך
ומתמעט ודווקא הסוף שאמור לגרום לנו הצופים "שברון לב" : כאבי נפרד מעירק
הישנה ומהאהבה הלא מושגת, הוא גם נפרד מכאבי הילד לקראת הפיכתו לכאבי הגבר וכל הפרידות
האלו כולן, מתפספסות וכך הסוף העוצמתי מאבד את העוצמות הספרותיות שלו ומקבל תבנית של
סוף "קל" ו"מתבקש" או במילים אחרות סוף "חסר משמעות"
שמוריד מערכם של כל הדברים, רגעים, חלומות, אכזבות ותקוות שחשנו עד אז לאורך הסרט,
כשהבמאי הוביל אותנו במיומנות קולנועית מרתקת ואותנטית אל עבר האופק הספרותי ונעצר
באופן מפתיע דווקא בסוף הלא פואטי והלא משכנע.
מרליו וניג
ולסיכום :
כוכבים: 3.5
בכדל: 3
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה