יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

יצירת אומנות או וואקום ?


רק כשסיימתי לצפות בסרט "כח המשיכה"  של הבמאי אלפונסו קווארו הבנתי שחוויתי לידה.
התחושה הזו של ד"ר סטון כשהיא נפלטת ממסע הישרדות בחלל חזרה לכדור הארץ, מנסה לעמוד על הרגלים ומרגישה אסירת תודה היא בדיוק אותה תחושה של יולדת שנלחמה וטולטלה בכאב שחזק ממנה.
זה קצת הדהים אותי איך חוויות מוכרות של היסטריה הישרדותית מתורגמות לקולנוע ומכיוון שמדובר ביצירת תלת מיימד התחושות האלו מתורגמות לעוצמות גדולות יותר. אבל כשמפרקים את האריזה הצבעונית של הסרט מהאפקטים נשארים בחלל ריק מתוכן.
"רגע" בלבלתי את עצמי מספר פעמים במהלך הצפייה. זו יצירת אומנות או וואקום. מה קורה לי עכשיו? אני נהנית, חושבת, מעמיקה?
אז נחזור להתחלה. הדבר הראשון שקרה לי במפגש עם הסרט זה שהרגשתי מיד את "כח המשיכה" שלו. התלת ממד הפנט אותי ויתרה מזה אפילו חייכתי מוקסמת. זה החזיר אותי לחלום ילדות ישן: להיות אסטרונאוטית. לשוטט בחלל בתוך "שוטים" מטריפים וחפצים שנפלטים מהמסך ונוגעים בך זה מסעיר חושית. ממש רציתי כמו מאט להגיד לד"ר ראיין סטון "לאן שתלכי אני אלך". חיכיתי לסיפור חזק לפחות בעוצמות המיימד.
ד"ר ראיין סטון (סנדרה בולוק) ומאת'יו קובלסקי (ג'ורג' קלוני) נשלחים למשימה בחלל שמסתבכת ומסכנת את חייהם. כח המשיכה שלהם נמדד ביחס לחלל והחללים הפנימיים של האובדן והבדידות מוארים. תוך כדי דיאלוגים-שגרתיים, קטועים ולא מעניינים- אנחנו נחשפים לכך שראיין היא אם שכולה שאיבדה בת ושלא ידוע מה עלה בגורל בעלה ועוד פרט "חשוב" קרואים לה ראיין כי אבא שלה רצה בן. אינפורמציה שאמורה אולי לרגש אותנו אבל נעלמת ומתגמדת לעומת מה שאנחנו רואים בעיניים.
כשמאט שואל את ראיין : "מה את אוהבת כאן למעלה?" היא עונה לו "את השקט" אנחנו רק מתחילים לקלוט שזה הולך להיות סרט שהוא בעיקר מונולוג. אבל באספקט של עיצוב דמותה הנשית של ראיין קורים דברים מעניינים. תכף תשמעו.

אז ככה, נתחיל מזה שהגבר הוא הקשקשן העיקרי ולא האישה. עובדה מפתיעה למדי ביחס לפטאטיזציה הסטריאוטיפית השלטת. נוסיף לכך שראיין היא הידענית. מאט אפילו מודה בפניה "את המוח כאן" הוא אומר לה. כששניהם מרחפים בחליפות חלל אין סקסיזם חיצוני. הם פשוט שתי נשמות ממוללות.


אבל גם בחלל,  אישה בלי נימה סקסיסטית? תשכחו מזה.
מת'יו מפלרטט עם ראיין למרות החליפה כטבעם של גברים. אבל בגלל שגם ראיין נמשכת אליו מתאפשר יצירת קשר רגשי בין השניים. לרגע נדמה שיש ביניהם חיבור ובאמת מאט מקריב את חייו למענה ומנתק את עצמו מחבל הקשר שעשוי לסכן אותה. ראיין נאבקת ומגיעה בקושי רב לתחנת החלל.
אבל למה לעזאזל, רגע לפני שתפרוץ בתחנה אש להבה (דימוי לתשוקה?) צריך להפשיט אותה לגופיה צמודה ותחתוני טייץ צמודים? האם זה חשוב להזכיר לנו, בל נשכח חלילה, שלסנדרה בולוק יש ירכיים יפות?
וכך ראיין הסקסית מרחפת עזובה בחלל.
פנטזיה גברית או חלק אינטגרלי ומשמעותי ביצירה להראות לנו את זה?
הקץ' שבכל זאת גרם לי להיות סלחנית לאירוע הוא היות הסצנה נקייה מגברים והמשחק המשכנע.
חוסר האונים של הניתוק (מאלוקים- ברגע משבר מסוים ראיין אומרת: "מעולם לא לימדו אותי להתפלל", נתק מכדור הארץ, ממאט ומעצמה) מעצים את שרטוט הגעגוע.
"ויקוו המים" כאשר בבריאת העולם נפרדו המים מהשמיים נברא הגעגוע בעולם. והגעגוע הזה מוחשי בסרט (אבל לא עד כאב). מעבר לכך הקו החוצה בין החיים למוות, הקו המפחיד הזה, נוכח שם מאוד. למשיכה יש שני כיוונים- חיובי ושלילי. והכח השלילי כלפי מטה תמיד יהיה חזק יותר.
קל למות, קשה לשרוד. קל לברוח קשה להתמודד. ראיין בשלבים מסוימים במהלך הסרט מגלה תושייה ומתאמצת למשוך למעלה. הרבה גם בזכות המשיכה למאט שמחזירה אותה לדברי החיזוק והנחמה שאמר לה לפני שנפרדו לנצח.
במילה משיכה יש את המלה "משך" (כלומר פרק זמן) ואת המלה למשוך. משיכה נמדדת בפרקי זמן וכך גם האובדן בחלל תלוי בסטופר.
למשיכה יש כח. היא מוציאה אותנו מעצמנו קרוב מאוד לאלוקים. לחיים יש זוויות משיכה וגם זה מעניין. חוסר השליטה שלנו במקום בו אנו נמשכים. המשיכה פועלת עלינו ומפעילה אותנו וזה בלתי נתפס. כאילו חוט דיג שקוף מחובר אל הלב ומשהו בלתי נשלט מושך אותו מתוכנו חזק ומטלטל. ללא שליטה. מבחינה חזותית זה היה שם חזק. מבחינת הסיפור פחות.
מבחינתי כאישה בחלל זה היה הכי תושייה נשית שיש ועובדה שראיין היא הניצולה היחידה מהמסע המפרך שהגברים לא שרדו  וכמו אישה חזקה, אחרי לידה ממושכת, בלי אפידורל, היא חוזרת לעצמה ועומדת על הרגליים. ועם זאת, נעדר מהתסריט אותו "סיפור גדול מהחיים לספר אחר כך" .


מרלין וניג

ולסיכום מד המבקרות :

סולם בכדל- 0 (ככה זה כשיש גיבורה אחת)

כוכבים: 3.5

7 תגובות:

  1. טקסט יפהפה מרלין. גם למדתי והחכמתי. תודה

    השבמחק
  2. הי, מסכימה איתך לגבי שוט ההתפשטות. אבל בענין הכוח הנשי, לא מעט הפריע לך שהעצות והחוזק שלה מגיע בעיקר מהדמות הגברית? הרי לפחות בהתחלה גם הנהגת של האספלורר יכלה להיות זו שדורשת שיכנסו חזרה לחללית. לי גם מאוד הפריע שבהתחלה היא ישר נתפסת כהיסטרית וג'ורג קלוני הוא הדמות הרגועה, השקולה.

    השבמחק
  3. צפייה בסרט 'כח המשיכה' היא כמו לידה? אני אצה רצה לראות ת'סרט. גם אני רוצה לחוות לידה פעם נוספת. מעניין להשוות ת'חוויות של..... הצפייה! בקרוב תגובתי המנומקת.

    השבמחק
  4. לעניין ההתפשטות - היא מתפשטת כי היא כאילו חוזרת למצב עוברי ונולדת מחדש. הסצינה אינה נראית סקסית במיוחד. לדעתי, בהערה שלך היתה קצת "תגובה אוטומטית".

    השבמחק
  5. ראיתי את הסרט 'כח משיכה' (אין הא הידעה, סתם כח משיכה). רציתי לראות הכצעקתה. האם אפשר לחוות לידה במהלך הצפייה? תשובתי חיובית! אם לידה כרוכה בצירים, בעצירת הנשימה, בלחצים ובתחושת רווחה בסוף - הכל מתקיים בצפייה. עניין העירום של ד"ר ראיין סטון הוא הכי רחוק מסקסיסטיות, כביקורתה של וניג, הוא מנומק, כמו שכתב חיים לפני. לא רק שסטון חוזרת למצב עוברי, גם החוט שמחבר לחללית אותה נראה כמו חבל הטבור. אם עירום נשי בקולנוע נתפש כסקסיזם - אומר כבר עתה: אני לא שותפה לתפישה זו. ראוי להפריד בין התחומים הבאים: פיורטניות ויקטוריאנית ופמינזם. הראשון: מדכא את הסקס, השני משחרר וחוגג אותו. מי שחשב ש'המבקרות' ישירו בקול אחיד יווכח לדעת שאנחנו מקהלה מרובת קולות.

    השבמחק
  6. בהמשך לתגובת שלומית אני מבקש לשתף במשפט שקראתי אצל אריאל הירשפלד: ככל שתרבות מעלימה את גוף האישה, כך היא מעלימה את האישה.

    השבמחק
  7. סרט מרתק! מדהים כמה דמות אחת עם מעט מאוד מלל יכולה להחזיק סרט

    השבמחק