שרקייה - מהקור הירושלמי לאבק המדבר

שני חטיפי אגוזי שלמים חיסלתי במהלך הצפייה ב"שרקייה" סרטו של עמי לבנה. הסיבה למתקפת האגוזי בכמעט עשר בלילה נעוצה ברגשי האשמה על המציאות העגומה שהסרט מספר לנו. באולם כמעט ריק, בסינמטק הירושלמי, נשמעו הרבה רשרושי עטיפה ונרשמו הרבה תזוזות. ככה זה כשאני מתעצבנת. רגע, בעצם זה מה שסרט טוב אמור לעשות לנו, לא?

אז ככה פתאום, מהקור הירושלמי נזרקתי לאבק המדבר. המוח שלנו הוא עיר סואנת והסרט מבקש ריכוז כמעט ספרותי כדי לתאר לנו בקווי מתאר חומים מציאות אחרת. בין קילומטרז' החולות נבלע משך הזמן של הסרט והמוסיקה הפיוטית (והנהדרת!) נזהרת לא להפריע לשקט להעיק עלינו. אבל השקט הזה מעיק.

אמיל זולה כתב בשלהי המאה השמונה עשרה כי כמו שעל הרופא לאבחן בעיות רפואיות כך על הבמאי לאבחן בעיות חברתיות. הבחירה של עמי לבנה בשקט היא אמירה חברתית קשה על השקט נוכח עוולות חברתיות במאה העשרים ואחת.

הסרט נפתח בתמונה מוכרת של אוטובוס חותך את מרחב המדבר. המצלמה מלווה את קאמל הבדואי במסע מהתחנה על הכביש לדרך עפר אל ביתו-צריף פח. הזדמנות גם שלנו הצופים להציץ אל תוך מציאות אחרת שאותה אנו מכירים מרחוק. לרוב, מתוך בהייה בחלון במהלך נסיעה.

צו הריסה מוטל על צריף הפח המפוצל והרעוע
של האחים הבדויים קאמל וחאלד. קאמל מאבטח בתחנה המרכזית בבאר שבע וחאלד פועל מדבר שמתגורר עם נאדיה אשתו. אישה אחת בלב המדבר בלבם של שני אחים.

תנאי המגורים שלהם כל כך בסיסיים ונעדרי מותרות שממש נחרדתי לחשוב מה נאדיה עושה כשהיא במחזור. הם מסתפקים במינימום של החיים בלי מים זורמים וחשמל שוטף ולא מכירים מציאות אחרת. אדמתם החרבה היא כל עולמם וגם על זה הבירוקרטיה הפוליטית מאיימת.

בעוד האחים קאמל וחאלד חסרי אונים נוכח הגזירה, נאדיה נקרעת מדאגה והמטלטלת את השניים. חאלד האמוציונאלי מנסה למחות ונכשל וקאמל המיושב מבטיח לנאדיה שלא יהרסו את הבית.

הם כל אחד בדרכו הייחודית יעשו הכל כדי שהבית יישאר. אבל הדרכים המקובלות לא עוזרות. וקאמל, כדרכו של גבר פשוט, בעל ידי זהב שמתקן מכשירים חשמליים ולכן אוסף טלוויזיות (תרפיה משונה במדבר- אם ידוע לנו שבן העיר בורח למדבר כאן מתגלה שבן המדבר בורח לטלוויזיה) מחליט לביים ניסיון לפיגוע. הוא מאתר באמצעות הסורק שלו כמאבטח מוקש והופך אותו למטען בן שלושה ק"ג.

את המטען הוא מניח בתחנה אותה הוא מאבטח וכרבע שעה אחרי הוא מדווח על מטען חשוד. המטען מנוטרל וקאמל מוגדר כגיבור האירוע. הוא מבקש לנצל את המעמד כדי לספר את סיפורו אך שוב, המציאות תופחת על פניו כשהממסד בוחר להתעלם ולשתוק- הריאיון הטלוויזיוני אתו נחתך בעריכה ורק כשהטלוויזיה דוממת דמותו באורח ציני משתקפת על המסך (אגב, תמונה יפהפייה).

אבל לא רק החברה. גם המדבר דומם נוכח הסערה הרגשית שחווים האחים קאמל וחאלד. עולם כמנהגו נוהג. קאמל ממשיך לנסוע לתחנה לאבטח וחאלד מנסה באופן עיקש וחסר סיכוי להילחם במציאות. וכך מראות הסרט הן המדבר הערום מחידושי הטכנולוגיה, מהצעצועים הראוותניים וחיי השפע והמותרות. המדבר כמו הגיבורים-שקטים ופשוטים.

אחד הדברים שבלטו בסרט זה שאת הממסד השליט מייצגות הנשים (הפקידה במינהלת וכתבת החדשות). האמירה הזו שנשים הן הממסד נוראית בעיני. כאילו תחת מסווה ה"תמימות" (פשוט קחו כסף ותוותרו על האדמה) מסתתרת ביצ'יות אופיינית שמשתפת פעולה עם הבירוקרטיה הדרקונית.

דמותה של נאדיה מאזנת את הטייפ-קסט השלילי של הנשים האחרות.

נאדיה היא סמל לכך שגם האדמה היא אישה.

נאדיה לומדת למורת רוחו של חאלד בעלה שסבור כי היא צריכה ללדת ילדים וש"זה לא הזמן עכשיו" ללמוד. אבל בבית תלוש כשאין יתד קשה להביא ילדים לעולם והלימודים הם בריחה ואחיזה בעולם משלך.

אהבתי את הראיה המפוכחת שלה ואת האומץ שלה להגיד לקאמל שהוא מבין אותה יותר מבעלה. בדמות של נאדיה אין התייפייפות היא אישה מאוד אותנטית והיא לא מפחדת להגיד על חאלד ש"מאז צו ההריסה הוא מתנהג כמו משוגע". בדרכה השקטה והפשוטה היא ממשיכה ללמוד למרות שהגבר שלה מתעצבן.

בסוף הסרט כשמגיעים לפנות אותם במעין טקס חסר לב הם מפנים את תכולת ביתם ולבסוף נעמדים בשורה להסתכל איך הורסים להם את הבית. העמידה של נאדיה בין שני הגברים היא פוזיציה יפה שמדגישה את השווה. גם זה שהיא מצליחה לשמור על קור רוח ולא משתוללת או בוכה בהיסטריה (כמו הקלישאה הנדושה) זו בחירה משמעותית.

אגב, לא תמיד נחוצות נשים בעלילה. והעולם מתחלק לשני סוגי במאים: אלו שידחפו נשים בכח-כי נשים (וסקס בכלל ) זה מוכר. ואלו שיכבדו את הסיפור. עמי לבנה נאמן לסיפור ולכן דמותה של נאדיה מצליחה להעביר לנו תחושות נקיות ויש פה הרבה כבוד. לא רק לסיפור אלא גם לדמותה הנשית שמצליחה לעמוד בפני עצמה.

מרלין וניג

לסיכום מדד המבקרות :

בכדל- 3

כוכבים: 4