שחקי שחקי

הלכתי אל "משחקי הרעב – התלקחות"  עם אפס ציפיות.

את הסרט הראשון ממש לא אהבתי, וזאת בלשון המעטה, והייתי בטוחה שאני הולכת לראות עוד אחד בדיוק כזה. אז זהו, שלא.

"משחקי הרעב – התלקחות" (או פשוט 2) מתחיל כמעט בדיוק מתי שהסרט הראשון נגמר.

למי שלא ראתה, תקציר קטן – העולם מחולק למחוזות, יש שליטים רעים ממש, וכולם צופים בריאלטי שנקרא "משחקי הרעב", שבו נציגים מכל מחוז הורגים אחד את השני.

רק שבמשחק המדובר בסרט, במקום שיהיה קורבן אחד, נותרו שניים. והם הצליחו לשרוד בגלל שזייפו סיפור אהבה בינהם. וכך מתחיל הסרט השני, שבו קנדיס (ג'ניפר לורנס, הורסת מתמיד) ופיטה (ג'וש הצ'רסון, החתיך התורן) חושבים שהם סיימו עם המשחק, אבל השליטים הרעים רק רוצים להרוס אותם, ולכן מסדרים מין "משחקי הרעב VIP", שבו כל המנצחים מכל הזמנים צריכים להילחם אחד בשני, עד המוות.

כל הציניות נשטפה ממני, הסרט פשוט מעולה. נדמה כאילו הבמאי ראה את הסרט הראשון ואמר לעצמו – בדיוק הפוך מזה, בבקשה.

כל התחלואים של הראשון נרפאים כאן, עם תוספות. והכי חשוב, קטניס אוורדין היא הגיבורה שחיכנו לה מאז אלן ריפלי.

קטניס אוורדין היא אישה (בחורה, למען הדיוק) חזקה אבל רגישה, נלחמת בשביל המשפחה שלה אבל גם בשביל עצמה, עומדת על שלה מול עולם שבעצם אין לה סיכוי נגדו – עולם שנשלט כולו על ידי גברים, כאשר למעשה הסביבה השיוויונית מגדרית היחידה שיש בו, היא משחקי הרעב האלו, בהם יש מספר שווה של גברים ונשים, נטולי מעמד, לבושים בתלבושת אחידה. 

בתוך העולם הזה, קטניס מצליחה פעם אחר פעם להתעלות ולהתגבר על כל המכשולים שלה, היא שומרת על עצמה, ועל החבר שלה בעל השם המוזר, פיטה.

אז נכון, פיטה מקריב את עצמו למען הכלל, בעוד קטניס מהססת. ונכון, ישנה שורה בסרט שהמנטור של קטניס אומר לה – "עוד אלף שנה את לא תהיי שווה לבנאדם שהוא", אבל קטניס היא לא גיבורה חזקה כי היא שווה לגברים.

היא חזקה כי היא מצליחה לתת לאנושות משהו שאיש לא הצליח לפניה – תקווה. קטניס היא פנדורה של העולם המודרני, מוציאה החוצה שלא באשמתה את כל הדברים הרעים כדי שיכו בעולם, ונועלת את התקווה שתישאר. ההבדל היחידי בינה ובין אלן ריפלי הוא שהיא צריכה להרוג אנשים כדי לשרוד, ואילו ריפלי לא באמת הרגה אף אחד אנושי.

משחקי הרעב 2 ממלא את החלל שנפער בנו אחרי ש"הנוסע השמיני" נגמר. אני מאמצת את המח ומנסה לחשוב על גיבורה שנשארה כל כך הרבה זמן על המסך, סרט אחרי סרט, ולא מוצאת. ג'ניפר לורנס היא ליהוק מושלם הפעם, לאחר שבוזבזה לחלוטין בסרט הראשון. למעשה, אני מציעה לכן שאם לא ראיתן את הסרט הראשון, פשוט וותרו עליו ותעברו מיד לשני. לא תרגישו בהבדל, נשבעת.

הסרט עובר בקושי רב את מבחן בכדל, יש גיבורה נשית אחת, יחד עם גבר, ומעט מאד נשים אחרות על המסך. ומי שכן נמצאת כמעט ולא מקבלת שורות, אם כי יש להן שמות.

למעשה, חוץ מ"תיזהרי" וצעקות כאלו ואחרות, הנשים כמעט ולא מדברות אחת עם השנייה. מפתיע, כי הסרט נמשך לנצח, היית חושבת שיכתבו להן דיאלוגים.

לא היתי קוראת ל"משחקי הרעב" סרט פמיניסטי, כמו שלא היתי קוראת לריפלי פמינסטית, או לקטניס. אלו שתי נשים שמתנהגות בצורה שהן מתנהגות ללא כל מודעות נשית פוליטית. למעשה אין שום סיבה נראית לעין שקטניס לא תהיה גבר ופיטה יהיה אישה. אבל אי אפשר לקחת מהסרט (או מהספרים) את העובדה שמדובר כאן, לראשונה מזה זמן, בדמות נשית שמובילה את הסרט לכל אורכו, כמעט ואין סצינות בלעדיה, וכשיש סצינות איתה, היא מקבלת הרבה יותר זמן מסך מהאחרים.

אז נכון, ישנו שימוש אקססיבי בנשיות שלה כמושא אהבה, אם וכלה, על מנת שתזכה באהבת הקהל, אבל אי אפשר הכל, ובטח אי אפשר להמציא את הגלגל בסרט שהעיסוק הפוליטי שלו הוא במעמדות ובדיקטטורה בנוסף לתרבות הריאליטי, ולא ביחסים בין המינים או במגדר. ברור שלא מדובר כאן באמירה גורפת, אבל היות וזוהי ביקורת ולא עבודת סמינר, לא אוכל לתת כאן דוגמאות ותאלצו פשוט ללכת לראות את הסרט, כי הוא באמת מצוין.

ליאור אלפנט

לסיכום : מד מהבקרות

עם הילדים, עם הילדות, עם הדייט, לבד, עם חברות, עם כולם.

בכדל – 1 מתוך 3

ציון – 4 כוכבים (1 הלך בגלל שבכל זאת יש בעיות)