מכסחות השדים

קשה לכתוב ביקורת על סרט שעוד לפני שיצא זכה לכל כך הרבה ביקורות. "מכסחות השדים" היה נתון תחת עדשת מיקרוסקופ מהרגע שהוכרז שברימייק לסרט האהוב יככבו ארבע נשים. זעקה גדולה עלתה – איך ייתכן? למה לעשות רימייק לקלאסיקה שכזו? מי אלה הנשים האלו בכלל? ומי הן שיחליפו את דן אקרויד והרולד רמיס האהובים? מול זעקות השבר של גברים נגזלים, התייצבו פמיניסטיות ואנשים סבירים בכל מקום בכדי להגן על הסרט שעוד לא יצא.

שבוע 23

כל כך הרבה כתבות קראתי על "שבוע 23" של אוהד מילשטיין, שהצטערתי שפספסתי אותו בדוקאביב. אבל עכשיו קיבלתי – וגם אתן – הזדמנות לראות אותו בסינמטקים, וקפצתי על המציאה.

"שבוע 23" הוא הסרט הראשון של מילשטיין שעוסק בו, ובעיקר בקרובות אליו.

מייק ודייב מחפשים דייט

הסרט "מייק ודייב מחפשים דייט" מתאר שני אחים צעירים (זאק אפרון ואדם דוויין) שהורסים כל אירוע משפחתי גדול עם האופן המוגזם בו הם חוגגים. לכן לחתונה של אחותם הקטנה, משפחתם מכריחה אותם להביא דייטים – בחורות "טובות" שיאזנו וירגיעו אותם. העניין הוא שלבחורות שתופסות איתם טרמפ על טיול להוואי (אוברי פלזה ואנה קנדריק) יש תוכניות קצת אחרות.

סופעולם

תארו לעצמכם שמחר הכל מסתיים. שיש לכם לילה אחד בלבד לחיות כי אחריו יושמד העולם. שהשמש לא תזרח יותר, התכנונים לעתיד כבר לא יתממשו וכל שנותר הוא המתנה מזוקקת לסוף. עם מי הייתם מבלים את הלילה הזה ואיך הייתם בוחרים להיפרד מהעולם? את השאלות האלו בדיוק מעלה הבמאית רוני קידר בסרטה השני באורך מלא, "סופעולם", שעולה כעת להקרנות בסינמטקים לאחר שהוקרן בפסטיבל אוטופיה ופסטיבל קולנוע דרום בשנת 2014 וכן בפסטיבל המד"ב סיטג'ס.

הרומן של מגי

אני זוכרת שאהבתי את "פרנסיס הא" של נוח באומבך, ואהבתי גם את גרטה גרויג ששיחקה שם בתפקיד הראשי. אז די שמחתי לראות אותה שוב, והפעם בסרט של במאית – רבקה מילר, שלמרות שאני לא חשה רגשות כלשהם כלפי אף אחד מהסרטים שלה, בכל זאת אני תמיד מרגישה משהו שמח בלב כשאני יודעת שאני הולכת לראות סרט של במאית, וגם הטריילר היה חמוד.

ברש

הרבה זמן לא התרגשתי לכתוב ביקורת כמו שאני מתרגשת לכתוב את זו. לפעמים יש סרטים שאני מרגישה שהקמנו את האתר הזה בשבילם, ו"ברש" של מיכל ויניק הוא אחד מהם. לא כי אני חושבת שלא יכתבו עליו, יכתבו עליו. אלא כי אני רוצה לכתוב עליו.

אז אפתח בגילוי נאות מתבקש, ותוכלו להחליט אם אתן רוצות להמשיך או לא. מיכל ויניק, הבמאית של "ברש", היא אחת מחברותיי הטובות ביותר. במקום שזה ימנע ממני לכתוב על הסרט שלה, המצב הפוך, ואני מרגישה שיותר מכולם אני מוכרחה (וגם רוצה) לכתוב עליו, "ברש" לא צריך להיות קורבן לחברות שלנו, להיפך. במיוחד שבמקרה הזה, מדובר בסרט שאני אוהבת בכל ליבי, והייתי אוהבת אותו גם אם לא היתי מכירה את מיכל בכלל.

פלורנס פוסטר ג'נקינס

בדרך לסרט החדש של סטיבן פרירס, "פלורנס פוסטר ג'נקינס", פגשנו ברחוב מישהו שגם הלך לאותה הקרנה. אני ות' אמרנו שאנחנו מקוות שיהיה סרט כיפי, והוא הפטיר – "נמאס כבר ממריל סטריפ". בדרך כלל אני נותנת למשפטים כאלה לעבור לידי, אבל בגלל שהתווספו למשפט הזה כל מני תקוות לגביי המשך הקריירה וחייה של סטריפ, דבריו של הבחור המשיכו להדהד בראשי במהלך ההקרנה. אישית, ממש לא נמאס לי ממריל סטריפ. לא רק שחקנית ענקית בעיניי, אלא גם אקטיביסטית שבשנה האחרונה הקימה חממה לתסריטאיות מעל גיל 40, כדי לעזור להן להתקדם בתעשייה אייג'יסטית וסקסיסטית, שרק חוסמת אותן. כבר שמעתי מספר התבטאויות של סטריפ לגבי גילדות בתעשיית הקולנוע, ולאורן הליהוק שלה בסרטו החדש של פרירס הופך ליותר מתבקש, וגם יותר מעניין.