10% ילדה שלי

אני אוהבת סרטים ששוברים לי מוסכמות ומראים לי סיפורים שונים ממה שאני רגילה אליהם, ויותר מזה, אני אוהבת סרטים שנדמה לי שמראים לי סיפורים שונים ממה שכל שאר האנשים רגילים אליהם. כזה הוא 10% ילדה שלי, סרטו החדש של אורי בר-און, שמראה לי סיפור שאני לא רגילה לראות, סיפור על גבריות שאני לא רגילה לראות.

הקול בראש

חלק ניכר מחיי העברתי בדיכאון – חלק קטן יותר במה שמכונה – דיכאון קליני. הבעיה האמיתית היא שהמצב הזה, של הדיכאון, לא עובר אף פעם. זאת מלחמה יומיומית. זה משהו שאני צריכה לקום מהמיטה ולנצח כל יום מחדש. כל לילה ללכת לישון ולא להיות בטוחה שזה לא יקרה מחר. אני חושבת שאחת הסיבות שאני כל כך אוהבת קולנוע,היא כי הוא נותן לי את האופציה לברוח מזה, לפחות לקצת. זה לא שהקולנוע לא עוסק בדיכאון – יש המון סרטים על דיכאון, על אנשים ונשים מדוכאות, על התמודדות על המחלה הזו – על העובדה שזו בכלל מחלה. אבל אף סרט לא עשה את זה כמו ש"הקול בראש" עושה את זה. ואני בכלל לא אוהבת אנימציה עד כדי כך.

הקפות

כל סרט חדש של במאית אישה שיוצא בארץ הוא סיבה למסיבה עבורי, והמסיבה גדולה יותר כאשר מדובר בסרט של חברה. "הקפות", סרטה הראשון באורך מלא של לי גילת – הוא חגיגה אמיתית, גם כי אני אוהבת את לי, וגם כי אני אוהבת את הסרט. אז נכון, יש בעיתיות מסוימת בלכתוב על סרטים של חברות, אבל נראה לי שהפסקה הזו היא גילוי נאות מספיק, ועכשיו אתן יכולות להחליט אם להמשיך לקרוא או ללכת לביקורות אחרות, אני לא אעלב.

שיח לוחמים

שבוע אחרי מלחמת ששת הימים יצאו הסופר עמוס עוז ועוד חברי התנועה הקיבוצית שלו וניהלו שיחות עם חיילים מקיבוצים שהשתתפו במלחמה. השיחות האלו הפכו לספר, אבל בזמנו יותר משבעים אחוז מהן צונזרו על ידי הצבא. מור לושי, שזהו סרטה השני, קיבלה את הסלילים הגנוזים והפכה אותם לסרט תעודי מרתק על המלחמה, על הצבא, על יהדות, ובעיני גם על גבריות.

המילים הטובות

לא אבוש ואודה שאני מחובבות שמי זרחין. הסרטים שלו לא מושלמים בעיניי (אבל היי, יש מעט סרטים שכן), אבל תמיד אני מחייכת בהם ולפעמים אפילו צוחקת כמה פעמים, והם עושים לי שמח בדרך כלל, אז למה לא. במקרה של "המילים הטובות", זה אפילו היה יותר מזה.

פיץ' פרפקט 2

הדבר הראשון שאתן צריכות לדעת על פיץ' פרפקט 2 הוא שממש לא צריכות לראות את הסרט הראשון כדי להבין מה קורה. הדבר השני הוא שאחרי שתראו את הסרט השני, אין מצב שלא תרצו לראות את הראשון.

תפקיד חיי

באחת הסצינות הראשונות בסרט, עודו מציג עצמו כז'אן רנו (פרנסואה דמין), הדמות הראשית בסרט,הוא גם מדגיש כי שמו הוא אכן רנו אבל "כמו המכונית" ובלי שום קשר כמובן לשחקן המפורסם והמצליח רנו. הדמיון בין השמות הוא פחות היותר הדבר המשותף היחיד בין השניים.

ז'אן רנו שלנו, הוא שחקן כושל בגיל העמידה. הוא אמנם מציג את עצמו לא פעם כ"שחקן בינלאומי מצליח" אבל לאורך רוב הסרט גם לו וגם לנו די ברור שאף אחד לא קונה את השטויות שהוא מנסה למכור.