צלף אמריקאי

"צלף אמריקאי", סרטו המיליון של קלינט איסטווד, מועמד לשישה פרסי אוסקר בטקס הלבן ביותר שראתה האקדמיה בזמן האחרון (אי אפשר לומר שמעולם, כי בכל זאת...). מבוסס על סיפור אמיתי, איסטווד מביא למסך את כריס קליין, צלף בצבא האמריקאי, שנחשב ל"אגדה" בתחומו – הרג אנשים בחסות החוק. אין לי כוונה להכביר במילים על הגבריות האמריקאית אליבא ד'איסטווד, כפי שעשו כה רבים מהמבקרים, או אפילו לדבר על האיכות המערבונית של הסרט – טובים ורעים מוחלטים אחד מול השני בתוך השממה עד הסוף המר. במקום זה אני מעוניינת להתעכב על מה "צלף אמריקאי" אומר לגבי הנשיות האמריקאית.

כח עליון

גם התמונה המושלמת ביותר יכולה להיסדק בין רגע. הסדק יכול להיות מבחוץ, מלמעלה, מהטבע , מהגורל, מכח עליון. אולי הסדק דווקא מתחיל מבפנים, מתוך הדבר הפגום ביותר מיסודו שקיים בטבע, האדם.

לא נשבר

אנג'לינה ג'ולי - אחת מהשחקניות הבולטות בהוליווד לא רק בגלל יכולות המשחק שלה או המראה שלה, אלא גם במשפחתה, בחינוך ילדיה, ובעמדותיה הפוליטיות - מביימת ב"לא נשבר" תסריט שעיבדו האחים כהן על פי ספר של לורה הילנברנד – סיפורו האמיתי של לואי זמפריני.

את לי לילה

את סרטו של אסף קורמן ראיתי בפסטיבל קאן האחרון, וזו היתה אחת ההקרנות המרגשות בחיי. נכון, היו לה את כל התנאים המקדימים – סרט ישראלי, פסטיבל קאן, גשם בחוץ ואולם קולנוע נוח ממש בפנים, אבל זה לא היה רק זה.

סיכום שנה – מספרים של קולנוע נשי

השנה יצאו בישראל 237 סרטים, מתוכם 17 בוימו על ידי נשים (חלקם יחד עם גברים).

כמו שאת

בתזמון שהוא ככל הנראה לא מקרי יוצא "כמו שאת" לאקרנים בישראל באותו היום כמו "התיאוריה של הכל", הסרט האוטוביוגרפי על סטיבן הוקינג. שני הסרטים הם כמו תמונת מראה אחד של השני. במרכז שניהם עומד חולה ALS, המחלה הניוונית האיומה הקרויה גם "מחלת לו גריג". אל מול הגיבור של האחד, גבר מפורסם מאוד, עומדת אישה בדיונית. כל מהותו של של הסרט על הוקינג היא להנציח את עליונותו של השכל. "כמו שאת" חוגג דווקא את עליונותה של הנפש.

אידה

ואז מגיע סרט כמו "אידה". סרט שגורם לך לשכוח את כל מה שחשבת שאתה יודע על קולנוע. סרט שהוא מפעים, עוצר נשימה, מרהיב ומהפנט, עד כדי כך שהוא שגורם למבקרי קולנוע כמו כותבת שורות אלה לאבד את הצפון, ולפתוח בפסקה מלאת סופרלטיבים. ובכל זאת "אידה" הוא סרט ששווה לשבור עבורו את המבנה הקבוע המאפיין ביקורות קולנוע. כל ניסיון לתרגם את החוויה העל חושית שהסרט מעביר את הצופה – למילים, הוא כמעט בלתי אפשרי.