המעון של מיס פרגרין לילדים משונים

"בבקשה הואל בטובך שלא להרוס את זה שוב, טים". זו השורה שאני מריצה לעצמי בראש בכל פעם שאני ניגשת לצפות בסרט חדש של טים ברטון. בשנות ה-90 בהן גדלתי, היה ברטון מחוז חפצו של כמעט כל טינאייג'ר אאוטסיידר באשר הוא. יצירות מופת שלו כמו "ביטלג'וס" ו"המספריים של אדוארד" מככבות עד היום ברשימת הסרטים האהובים עליי אי פעם וככל הנראה בגללן אשמור לו חסר נעורים לנצח. אבל האמנות השביעית התפתחה במרוצת השנים וברטון נשאר מאחור.

האישה מהסינמטק

כבר שנה שאני מחכה לכתוב את הביקורת על סרטה של נורית יעקבס-ינון, "האישה מהסינמטק". ראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה שנה שעברה, פעם נוספת בפסטיבל אפוס, ופעם נוספת לפני שכתבתי את הביקורת הזו. כל פעם מחדש שאני רואה את הסרט, אני מתאהבת בו מחדש, ובעיקר בגיבורה שלו – גברת ספאא דבור, יוזמת, מקימת ומנהלת סינמטק נצרת.

סופת חול

"סופת חול" של עילית זקצר מגיע אלינו לקולנוע אחרי שהספיק להיות בחצי עולם, ולקבל פרסים כמעט בכל מקום שהוא היה בו. אם הייתי כותבת פה את הרשימה כולה, לא היה לי מקום לביקורת. כמו הרבה אנשים, גם אני חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אוכל לראות כבר את הסרט, אבל לא רק בגלל כמות הפסטיבלים, אלא גם בגלל שאני מחבבת את הבמאית, ומתעניינת ממש בסרטים ראשונים של במאיות. ככה זה, יש נשים שאוהבות טניס, אני אוהבת סרטי ביכורים.

דימונה טוויסט

בגיל 15 בערך ראיתי לראשונה את הסרט "ג'ני וג'ני", של הבמאית מיכל אביעד. אני לא ממש זוכרת את העלילה אבל אני זוכרת מאד בבירור שתי נערות צועקות אחת לשנייה מהמרפסת. זה אימג' שגם אם הוא לא באמת קיים בסרט, הוא חרוט לי בראש עד היום – קולן של נשים שרוצות שמישהו ישמע אותן, ואביעד היא האישה הזאת, שלא רק שומעת את הקולות, אלא מביאה אותם למסך, לכולנו.

כלבי מלחמה

הסכנה שבסרט ״כלבי מלחמה״ היא שמישהו יחשוב שמדובר בסרט שמעביר את המסר שלו בצורה טובה. מבוסס על סיפורם האמיתי של שני סוחרי נשק (יהודים) בארה״ב בני 20 וקצת, אפרים דיברולי (ג׳ונה היל) ודיוויד פקוז (מיילס טלר), שזוכים במכרז של הפנטגון בגובה מאות מיליוני דולרים לאספקת נשק לצבא האפגני ב-2007, הסרט מנסה להעביר ביקורת על הקפיטליזם בתעשיית הנשק האמריקאית.

יחידת המתאבדים

אני מודה שבהתחלה חשבתי לוותר על לכתוב את הביקורת הזו. כל האינטרנט מלא בביקורות על כמה "יחידת המתאבדים" הוא הסרט הכי גרוע בעולם, ואיך הרסו את הקומיקס, ואיך נפלו גיבורים, ולמה נתנו לדיוויד אייר לביים את זה, ראינו איך הוא היה ב"זעם" (אחד הסרטים השנואים עליי, אגב), ועוד כל מני מילים ועוד מילים של עצב ודיכאון. ואני? אני אפילו לא חובבת סרטי קומיקס במיוחד, וחוץ מוונדר וומן לא ממש חיכיתי אי פעם לסרט קומיקס שיעלה. זה נחמד, אין ספק, ואני גם מאד מאד אוהבת אפקטים ואקשן ויותר מזה את האיימקס, אבל למה שאני אכתוב כאן על סרט קומיקס שכולם קוטלים ללא הרף?

שלום קוראים לי דוריס

שלום, קוראים לי ליאור ואני ממש אוהבת את סאלי פילד. למעשה, אחרי שראיתי עם אמא שלי באדיקות את כל העונות של "אחים ואחיות", אפשר לומר שאני נמסה כשהיא על המסך. אולי בגלל זה הגעתי ל"קוראים לי דוריס" עם הרבה כוונות טובות, שנשארו שם גם תוך כדי הסרט, ואחריו. בכל זאת, בגלל שהוליווד מעצבנת ולא נותנת תפקידים טובים לנשים מעל גיל 40 שהן לא מריל סטריפ (לעומת גברים שחוגגים בכל גיל), לא התראנו זמן מה.