אמא שנייה

כשהייתי קטנה היתה לי אופר (OPER). מישהי שתמיד היתה בבית לטפל בי ובאחים שלי, כשההורים שלי לא היו. המטפלות לא היו מכאן, הלן היתה מדרום אפריקה ודי מניו זילנד. אני לא זוכרת אם הן עשו עוד משהו חוץ מלטפל בנו, אבל לא חשבתי על זה בכלל עד שראיתי את "אמא שנייה". סרטה של הבמאית אנה מוילרט.

ברוקלין

מתוך שמונת הסרטים המועמדים השנה לאוסקר על "הסרט הטוב ביותר", רק שניים מספרים את סיפורן של נשים, וגם הם בויימו על ידי גברים. האחד הוא "חדר", שאותו טרם ראיתי, והשני הוא "ברוקלין" – סיפורה של מהגרת עבודה אירית שבמקרה לא נקרא על שמה אלא על שם המקום אליו היא מהגרת.

חדר

ג'ק בן חמש. הוא יודע זאת כי אמא סיפרה לו יום קודם לכן שמחר יחול יום הולדתו, ומחר הוא היום. הוא מתעורר בחדר, לצד אמא ומודיע שהוא בן חמש. הוא מברך את כל רהיטי החדר בבוקר טוב: המיטה, המנורה, הארון, גם האמבטיה והכיור. הוא מברך גם את חלון התקרה ממנו נשקפים שמיים כחולים רחוקים, שהוא לא ממש מכיר. "חדר" הוא כל עולמו של ג'ק. ארבעה קירות ובתוכם גם אמא, מעט צעצועים וספרים, טלוויזיה ישנה, נחש קליפות הביצים שהרכיב בעצמו על חוט ושטיח. אבל עבור אמא "חדר" הוא לא העולם ובטח לא הבית. "חדר" הוא צינוק ממנו עליהם להימלט.

ספוטלייט

בפוסטר של "ספוטלייט" יש ארבעה גברים במשרד עם אישה אחת. כולם נראים מאד רציניים ורואים את הפנים שלהם, אבל הפנים של האישה כמעט בלתי נראים בגלל השיער שלה. הם בלבן ואפור, היא בשחור. לא רציתי ללכת לראות את הסרט. נמאס לי כבר מקולנוע שאין בו תפקידים לנשים, נמאס לי מסרטים שמדירים אותנו ומשאירים אותנו מאחור. לא רוצה ללכת. גם גשם. נגררתי בעל כורחי כי מצאתי טרמפ עם חברה. מזל.

האיש שנולד מחדש

האמת שיצאתי מאוכזבת מהסרט, האיש שנולד מחדש וחשבתי שהדבר הפשוט ביותר לעשות הוא לא לכתוב עליו, הרי הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא מהיקרים לליבי ומאז הסרט בבל הוא בכלל אחד המרתקים ביותר שיש, א ב ל הביקורות המהללות של קולגות שלנו רדפו אותי מכל עבר: יצירת מופת, השראה, מצוין, נפלא, יצירה עוצמתית... כך כתבו ואני לא מצליחה לשתוק וחייבת לכתוב "המלך עירום".

הנערה הדנית

מלאת חששות הגעתי ל"הנערה הדנית". לא כל כך מלראות את הסרט, אלא מלכתוב את הביקורת הזאת אחר כך. איך אני יודעת מה זאת חוויה טרנסג'נדרית בדיוק? איך אני יודעת אם היא עוברת כמו שצריך, אם הדמויות אמינות? ואז חשבתי לעצמי שרגע, אני גם לא גבר, ובטח לא גבר שחור, או כל דבר אחר שהוא לא אני, ועדיין אני כותבת על הדמויות האלה, ורואה סרטים איתן, ומזדהה או לא. אז בינתיים אקרא קצת מה הקהילה הטרנסית חשבה על הסרט, אבל עד שזה יקרה, אבוא לראות את הסרט כמו שאני באה לראות כל סרט. וכך היה.

שמונת השנואים

החדש של טרנטינו – זה בכל מקום. אם נרצה או לא, שמענו שיש את הסרט הזה, ואנחנו גם בטח רוצות לראות אותו. יש סרטים שיש לי הרגשה שלא משנה מה יגידו – עדיין נרצה לראות אותם. וזה נכון לגבי טרנטינו כמו שזה נכון לגבי וודי אלן. כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי, די, ליאור, את לא נהנית, הסרטים כבר לא טובים, ובכל זאת אני חוזרת שוב ושוב. למרות שהסרט נמשךשלוש שעות. למרות שלא אהבתי את הסרטים הקודמים. למרות הכל. ככה גם בשמונת השנואים. אבל לעומת ג'אנגו שהיה פשוט שממון מוחלט בעיניי, שמונת השנואים לא משעמם.