הוטליין

ממש בקלות אפשר לדלג על "הוטליין" ולא ללכת לראות את סרטה התעודי של סילבינה לנדסמן, שהכותרת שלו מזכירה פרסומות של MTV  משנות התשעים, והיח"צ שלו כל כך מועט עד שלא כתוב עליו בשום מקום, והוא מוקרן בהיחבא בסינמטק. בקלות. וחבל.

גשר המרגלים

אני מניחה שכל בן אנוש שעושה משהו מעניין בעולמנו, חולם שבסופו של דבר שפילברג הגדול יעשה עליו סרט, כזה הוליוודי עתיר תקציב וכוכבים, עם משחק מעולה ומועמדויות לאוסקר, סרט  שייכתב בהיסטוריה שלא לומר יכתיב אותה.

אז בואו נראה מה הסיכוי שזה יקרה ? בואו ננסה להבין מה הקריטריונים לכך ששפילברג ודומיו יבחרו בפועלך לסרט שכזה. ובכן, כדאי שזה יהיה הרואי, מיסתורי, טוב לאמריקה, מלא ערכים יפים אבל ראשית ומעל הכל חשוב שבן האנוש יהיה -  גבר ! או אולי חייזר קורע לב, אבל בעצם גם הוא זכר, אז בקיצור הקוד הוא פשוט נורא, לא מספיק לך לעשות משהו חשוב או דגול, חשוב לך לעשותו כ –  גבר.

הסוד שבעיניים

אחת לכמה זמן מגיע לארצות הברית סרט זר כל כך טוב שהאמריקאים מתעקשים להפיק לו גרסה משלהם. ב-2010 היה זה "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי, המבוסס על ספר של אדוארדו סאצ'רי, שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. עכשיו מגיעה האדפטציה, ארוזה במסר חברתי ובשלושה שחקנים ידועי-אוסקרים: צ'יווטל אג'יפור, ניקול קידמן וג'וליה רוברטס.

משחקי הרעב – עורבני חקיין 2

נכון שלא אהבתי את הסרט הראשון של "משחקי הרעב" (בלשון המעטה), אבל אז הגיע הסרט השני, ואז החלק הראשון של השלישי, ומאז אני שבויה בחלומי ומחכה לסרט האחרון בסדרה ולקטניס שלי, אחרונת גיבורות הפעולה, שתציל את העולם ותהרוג כבר את סנואו הרשע הזה ורק תנו לי עוד מג'ניפר לורנס על המסך ואני אהיה מאושרת. ואז הגיע ההקרנה של "משחקי הרעב – עורבני חקיין 2", ונסעתי עם חברה וקיבלנו צמידים (!) והתיישבנו והכל היה נהדר, עד שנגמר, ולא יהיה יותר. ועכשיו אני תוהה מה ראיתי.

ליילה ואיב

על פניו היה ל"ליילה ואיב" פוטנציאל מטורף של סרט על התמודדות של אמהות עם סבל ואובדן, חבל רק שהתסריט הרס את זה. וגם הבימוי.  ליילה (ויולה דיוויס, "העזרה"), היא אם חד הורית לשני ילדים חמודים, אחד בן 18 והשני בן 8. כאשר בנה בן ה-18, סטפון (אמל אמין), נרצח בשוגג ברחוב, היא מנסה להתמודד עם האובדן על ידי הצטרפות לקבוצת תמיכה של אמהות של ילדים שנרצחו. בקבוצה היא פוגשת את איב (ג'ניפר לופז, "ג'רזי גירל"), שעוזרת לה להתמודד עם האובדן הזה, וביחד הן מתחילות שרשרת פעולות שאין ממנה דרך חזרה, עד לסוף שאמור להיות בלתי צפוי, אבל הוא דווקא צפוי. 

הטנור

בסוף השבוע שעבר התארחה בארץ, בשקט ומתחת לרדאר, בחסות מיזם "קולנוע נודד", מרינה רזבזקינה – דוקומנטריסטית ילידת קזחסטן, שגם הקימה במוסקבה בית ספר פרטי לקולנוע דוקומנטרי. חצרות יפו, שישי בערב, אולם קטן אבל עמוס, מול אשה בת שישים וקצת בטריקו וסניקרס ולהט אדיר לקולנוע.

אוורסט

מפעם לפעם עולה השאלה למה לימודי מגדר באוניברסיטאות מתמקדים במצבן של נשים, ולא עוסקים במצבם של גברים. התשובה היא, שכל הלימודים הם לימודי גברים. הרי, ההיסטוריה, המשפט, מדע המדינה ושאר המקצועות נכתבו מנקודת מבט גברית, ובמטרה לענות על צרכים של גברים. בעולם הזה, למדנו כפמיניסטיות לבחון סוגיות פמיניסטיות דרך הנוכחות (או היעדרה) של נשים. גישה זו, שהיא לרוב מדויקת ומשקפת את המציאות המגדרית, יכולה לגרום לנו לפספס דווקא את השינויים החשובים שמתרחשים במודלים של גבריות.