החופשה הסקוטית שלי

אין כמו ללכת לסרט בלי ציפיות, לא לכאן ולא לכאן. כי אז לא מתאכזבות אם הסרט רע ממש, ולפעמים גם יש הפתעות מעולות שעושות שמח בלב. 

מקומות אפלים

ליבי דיי (שרליז ת׳רון) שרדה בגיל שבע את הטבח בחוות דיי בו נרצחו אימה ושתי אחיותיה. 25 שנים אחרי, כשקרן התרומות שקיימה אותה מתרוקנת, והיא עושה את מה שלא היתה עושה לעולם: מסכימה לפגוש את לייל וירת׳ (ניקולס הולט) ממועדון הרצח של קנזס - קבוצה שמתעניינת ברציחות שלא פוענחו, ולבדוק את חפותו האפשרית של אחיה הבכור, בן דיי (קורי סטול) שהורשע ויושב בכלא, ושעדותה כילדה סייעה להפלילו.

איש ללא היגיון

אם הייתי מכירה באופן אישי את וודי אלן, הייתי ממשיכה מאולם הקולנוע בו צפיתי ב"איש ללא היגיון" ישר אל ביתו, לוודא שהכל בסדר. אם לשפוט לפי הסרטים האחרונים שלו, נראה שהאיש פשוט שכח שמותר לו להפסיק לכתוב. בעיניי רוחי אני רואה אותו יושב ומתקתק במכונת הכתיבה באופן כמעט אוטומטי, כמו אוגר שרץ בתוך גלגל. מקליד ומקליד ומקליד, עוד דיאלוג חצי מתוחכם, עוד אישה נהדרת, עוד גבר חכם, מבוגר ומריר. לפעמים הוא לוקח הפסקה ויוצא לצלם את המצבים שדמיין עם שחקנים מושכים מאוד על רקע נופים יפים מאוד. הוא בטח לוקח איתו את המכונה, או לפחות מחשב נייד, כדי שיוכל להמשיך להקליד בין טייק לטייק.

10% ילדה שלי

אני אוהבת סרטים ששוברים לי מוסכמות ומראים לי סיפורים שונים ממה שאני רגילה אליהם, ויותר מזה, אני אוהבת סרטים שנדמה לי שמראים לי סיפורים שונים ממה שכל שאר האנשים רגילים אליהם. כזה הוא 10% ילדה שלי, סרטו החדש של אורי בר-און, שמראה לי סיפור שאני לא רגילה לראות, סיפור על גבריות שאני לא רגילה לראות.

הקול בראש

חלק ניכר מחיי העברתי בדיכאון – חלק קטן יותר במה שמכונה – דיכאון קליני. הבעיה האמיתית היא שהמצב הזה, של הדיכאון, לא עובר אף פעם. זאת מלחמה יומיומית. זה משהו שאני צריכה לקום מהמיטה ולנצח כל יום מחדש. כל לילה ללכת לישון ולא להיות בטוחה שזה לא יקרה מחר. אני חושבת שאחת הסיבות שאני כל כך אוהבת קולנוע,היא כי הוא נותן לי את האופציה לברוח מזה, לפחות לקצת. זה לא שהקולנוע לא עוסק בדיכאון – יש המון סרטים על דיכאון, על אנשים ונשים מדוכאות, על התמודדות על המחלה הזו – על העובדה שזו בכלל מחלה. אבל אף סרט לא עשה את זה כמו ש"הקול בראש" עושה את זה. ואני בכלל לא אוהבת אנימציה עד כדי כך.

הקפות

כל סרט חדש של במאית אישה שיוצא בארץ הוא סיבה למסיבה עבורי, והמסיבה גדולה יותר כאשר מדובר בסרט של חברה. "הקפות", סרטה הראשון באורך מלא של לי גילת – הוא חגיגה אמיתית, גם כי אני אוהבת את לי, וגם כי אני אוהבת את הסרט. אז נכון, יש בעיתיות מסוימת בלכתוב על סרטים של חברות, אבל נראה לי שהפסקה הזו היא גילוי נאות מספיק, ועכשיו אתן יכולות להחליט אם להמשיך לקרוא או ללכת לביקורות אחרות, אני לא אעלב.

שיח לוחמים

שבוע אחרי מלחמת ששת הימים יצאו הסופר עמוס עוז ועוד חברי התנועה הקיבוצית שלו וניהלו שיחות עם חיילים מקיבוצים שהשתתפו במלחמה. השיחות האלו הפכו לספר, אבל בזמנו יותר משבעים אחוז מהן צונזרו על ידי הצבא. מור לושי, שזהו סרטה השני, קיבלה את הסלילים הגנוזים והפכה אותם לסרט תעודי מרתק על המלחמה, על הצבא, על יהדות, ובעיני גם על גבריות.