וונדר-וומן

כמה זמן חיכיתי לגיבורת-על שמבויימת על ידי אישה! כמה זמן? נצח. ברצינות, מעולם לא היה סרט כזה, עד וונדר-וומן, שיצא ב-2017, ובוים על ידי פטי ג'נקינס (שעשתה גם את מונסטר הנהדר). אז מזל שאנחנו ב-2017, והחליטו שמותר לנשים לביים סרט קומיקס עם גיבורת על. ואיך הסרט? אחלה סרט. באמת.

בין העולמות

סרט ראשון של במאית הוא תמיד חוויה מרגשת בשבילי, במיוחד אם מדובר במישהי שמעולם לא פגשתי (בחו"ל זה קורה כל הזמן, בישראל אני חייבת להודות שלצערי זה קורה פחות ופחות, כי מדובר בתעשייה קטנה אחרי הכל), ואני מדמיינת את החיים שלה שזורים בסרט. ככה, ידעתי שמיה חאטב חוזרת בשאלה, אבל לא ידעתי שום דבר חוץ מזה. כשהגעתי לראות את "בין העולמות", לא היה לי מושג לאן אני נכנסת.

היפה והחיה

בקהילת מבקרי וחובבי הקולנוע מתנהל בימים אלו ויכוח סוער בשאלה האם העיבוד המחודש של דיסני ל"היפה והחיה" – גרסת הלייב אקשן לסרט האנימציה משנת 1991 – הוא יצירה קולנועית לגיטימית או מוצר מיותר ונטול ערך אמנותי, חלק מגל הלייב-אקשן בו מטביעה דיסני את כל סרטי האנימציה שלה (וכלל בשנים האחרונות את "מליפיסנט", "סיננדרלה" ו"ספר הג'ינגל"), שכל מטרתו היא לסחוט מהלימון הסחוט לעייפה הזה עוד קצת כסף. מבלי להיכנס לדיון על ערכו הקולנועי והאמנותי של הסרט, אני רוצה להתייחס דווקא לסוגיית הייצוג הנשי בסרט, מכיוון שכאן לסרט יש דווקא ערך רב

נמל בית

ישנם הרבה במאים ובמאיות שעובדים ועובדות קשה מאד בקולנוע בישראל ומוציאים סרטים כמעט כל שנה. אחד מהם הוא ארז תדמור, שמאז שסיים את בית הספר לקולנוע מנשר פשוט לא מפסיק לעבוד. מה שמעניין ביצירה של תדמור, בעיניי, היא שכל הסרטים שלו, ללא יוצא מהכלל, עוסקים בגבריות הישראלית, כל פעם מזווית אחרת. במובן זה, "נמל בית", שמתרחש בנמל אשדוד, לא שונה מ"ארץ פצועה" או "סיפור גדול".

הסוכן

 היה לי ברור ש"הסוכן" של אסגאר פרהדי יזכה באוסקר (למרות שבלב רציתי ש"טוני ארדמן", אבל בכל זאת, טראמפ...), וגם אם זו זכייה פוליטית, עדיין מגיע לו הפסל המוזהב והטפשי הזה, כיוון שמדובר בסרט מעולה. זוהי הפעם השנייה שפרהדי זוכה באוסקר, כאשר הפעם הראשונה היתה עם "פרידה", שגם מאד אהבתי. בכלל, אני אוהבת את פרהדי, את הנושאים שלו, ואת הדרך שבה הוא עוסק בנשים, נשיות וגבריות.

אני, דניאל בלייק

אני זוכרת תקופה שקן לואץ' היה אחד הבמאים האהובים עליי. "לחם ושושנים", "קוראים לי ג'ו", "שירה של קרלה" – כל אלו סרטים שאהבתי ממש. אהבתי את הדרך שבה לואץ' מתבונן על מעמד הפועלים ולמטה, אהבתי את הדמויות שלו, אהבתי את נקיטת העמדה הבלתי מתפשרת. אבל בשלב מסוים התעייפתי, הפסקתי לראות סרטים שהיו כל הזמן אותו הדבר, והמשכתי הלאה לבמאיות ובמאים אחרים. מודה שכל כך הרבה זמן לא ראיתי סרט של לואץ', ש"אני, דניאל בלייק", הרגיש לי כמו הזדמנות לחזור אחורה בזמן.

טריינספוטינג 2

אתחיל מהסוף, כדי לתת לכן את האפשרות לבחור אם לקרוא או לעצור כבר פה. אם אהבתן את טריינספוטינג (המקורי, הראשון), כנראה שאתן תלכו לראות את ההמשך, כי הסקרנות הורגת את החתולים, לא משנה מה אומר. אם לא ראיתן את טריינספוטינג ואתן מתכננות מרתון צפייה בראשון ואז בשני – אני ממליצה לכן בחום לראות את הראשון ולהישאר בבית. אפשרות נוספת היא לקרוא את מה שכתבתי כאן, ולהבין מדוע לא כדאי לכן לכתת רגליים לקולנוע ולראות את מה שנותר מהסרט שאהבתן.