שנה קשוחה מאוד

ג'יי סי צ'נדור, שהולך ומסתמן כאחד הבמאים המעניינים בהוליווד העכשווית, אוהב לפרק את מודל הגבריות הקולנועי, ולהעמיד אותה במבחן הישרדות. הקו הזה התחיל בסרטו הראשון "התמוטטות", התעצם ב"הכל אבוד" וכעת, בסרטו השלישי "שנה קשוחה מאוד" מגיע לנקודת רתיחה. חבל שצ'נדור, שגם כתב את התסריט, חטא כמו גברים יוצרים אחרים בכך שלצורך פירוק המודל הזה בעיניו, דרושה אישה מפלצתית. באופן זה מתקבל עוד סרט המעמיד במרכזו גבר רכרוכי ואישה מניפולטיבית, שלרוב גם אשמה בחוסר היכולת התפקודית שלו, מרמה אותו תוך כדי שהיא מדשדשת בקומבינזון חושפני ושפתון אדום ועל הדרך גם מסתמנת כפסיכופטית אנוכית.

פרינסס

אני רוצה להתחיל את הביקורת על פרינסס מהסוף, ולבקש מכן ללכת לראות את הסרט. זה סרט קשה ומצוין, שמשוחק נהדר ובעיקר – תופס אותך בבטן ולא משחרר, גם חודשים רבים אחרי הצפייה.

עוגה

 אחרי שעשתה את הקריירה שלה מלהיות הבחורה היפה והמבוקשת ב"חברים", ב"עוגה" מגלמת ג'ניפר אניסטון, על פניו לפחות, בחורה רעה ומכוערת. ההיסטוריה כבר מוכיחה שבמירוץ לאוסקר, אחת הדרכים המוכחות לקבל נקודות היא כיעור עצמי, כפי שהדגימו בין השאר ניקול קידמן (ב"השעות"), ושרליז ת'רון (ב"מונסטר"). חלק גדול ממסע יחסי הציבור של הסרט התבסס על זה שאניסטון מופיעה בו ללא איפור (מה שרחוק מלהיות מדויק: אניסטון עמוסה באיפור – רק שמדובר באיפור-צלקות שלא מחמיא לה, בלשון המעטה). כתוצאה מכל אלה, "עוגה", אותו הפיקה אניסטון בעצמה, אכן סומן בהתחלה כטיקט האוסקר שלה, ואף הקנה לה מועמדויות לגלובוס הזהב ולפרס גילדת השחקנים. איך זה נגמר בסוף אנחנו יודעים: מועמדות לאוסקר אניסטון לא קיבלה, וגם הסרט עצמו לא הצליח להותיר רושם עז, על הצופים והמבקרים כאחד. למה זה קרה, בעצם?

בואו נתחיל מהקטע הזה של הרעה והמכוערת. קלייר בנט, הדמות אותה מגלמת אניסטון, לא נולדה מכוערת ומרירה. עד לפני שנה, פלוס מינוס, היא הייתה אישה יפה ומאושרת, עורכת דין מצליחה, נשואה לגבר חתיך (כריס מסינה) ומתגוררת בבית פרטי יפה עם בריכה. טראומה עלומה כלשהי בעבר הקרוב הותירה אותה מצולקת, פיזית ונפשית, ומאז היא סובלת מכאבים כרוניים. הכאב הבלתי פוסק בשילוב הטראומה שעברה הפכו אותה לאדם קשה וציני. היא התרחקה מחבריה. היא נפרדה מבעלה. היא מכורה למשככי כאבים. ההידרותרפיסטית שלה מפטרת אותה. בסצינת הפתיחה של הסרט היא נזרקת מקבוצת התמיכה לנשים עם כאבים כרוניים, לאחר שהיא מתייחסת בהומור מריר להתאבדותה של אחת מחברות הקבוצה, נינה (אנה קנדריק), ואף מעיזה לציין בגלוי שהאופציה הזו, התאבדות, אינה כה נוראה בעיניה.

אלא שבשורה התחתונה, קלייר היא לא באמת אדם כזה בלתי נסבל, כפי שהסרט מנסה לצייר אותה. אנשים אחרים שמדברים עליה מתייחסים אליה אולי כאדם קשה – אולם בפועל, קלייר היא אדם מחונך היטב, תרבותי ומנומס. היא מתלוננת הרבה, ללא ספק, והיא לא נחמדה בכלל. אבל היא דואגת לעובדי המשק שלה, ובפרט לעוזרת שלה סילבנה (אדריאנה ברזה). לאחר שנינה מתחילה לרדוף אותה בחלומותיה, בשנתה ובהקיץ – היא יוצרת קשר עם בעלה (סם וורת'ינגטון), ומתפתחת ביניהם חברות מהוססת. היא אפילו מכניסה לביתה טרמפיסטית אבודה שברחה מביתה. בפירוש, לא מדובר פה בבחורה מרושעת במיוחד, וגם לא מכוערת במיוחד. מדובר, בפשטות, במישהי שיום אחד עולמה התהפך עליה, וכעת היא מתקשה להשיב את חייה למסלולם.

זה משאיר אותנו עם סרט קטן למדי על אישה פגועה, ומערכות היחסים שלה עם הסובבים אותה. סילבנה דואגת לכל צרכיה הפיזיים, מאכילה אותה, מנקה עבורה ומסיעה אותה ממקום למקום. קלייר מצידה דואגת לה כלכלית, מפצירה בה בכל הזדמנות ללכת להיות עם המשפחה שלה, ובסצינה נהדרת במקסיקו מרוממת אותה מול חבורת רכלניות מקומיות. אין ספק שגם אם לא מדובר בחברות במובן המקובל של המילה - השתיים אוהבות ומעריכות אחת את השנייה. עם רוי, בעלה של נינה, היא מדברת על ההתמודדות של הנותרים מאחור, על הכאב והכעס והאבל. ויש גם את דמותה של נינה עצמה, איתה מעיזה קלייר לנהל את השיחות הקשות ביותר, אלה שהיא לא יכולה לנהל אם אף אחד אחר: על הכאב שהיא חווה שנדמה כי איש לא יוכל להקל בו, ועל האפשרות לסיים את כל הכאב הזה, בבת אחת. זה לא מאוד דרמטי. זה בטח ובטח לא סיפור על אישה מרושעת שממררת את חיי הסובבים אותה. זה לא גדול מספיק, חזק מספיק, לאוסקר. אבל הכאב הזה מספיק כדי שנהיה איתה, לגמרי, למשך כל 102 הדקות של הסרט. ונזדהה. ונבין אותה כשהיא עומדת על מעקה של גשר ומסתכלת אל התהום ושוקלת לגמור כבר עם הכל. ולא נכעס.

 מיכל סופר זמרני

ולסיכום :

3 כוכבים.

בכדל – 3.

מאמי

הלכתי לראות את הסרט 'מאמי' עם חברה טובה כדי לשכוח מתוצאות הבחירות. אסקפיזם.

את הסרט הקדימו תשדירי בחירות של מרצ שהיו כבר בין לילה לא רלוונטיים יותר.

בדרכי שלי

אחחח, קלוד פרנסואה! אני רק שומעת תו אחד מ"בלינדה" וכבר אני עובת לפריז והיו שלום ותודה על הדגים. אז למה הרעיון שיעשו עליו סרט נשמע לי כל כך משעמם? מה, החיים בורוד לא היה יפה? מריון קוטיאר לא היתה מדהימה? היתה. אבל 140 דקות על קלוד פרנסואה? באמת?

מידות רעות

פול תומאס אנדרסון נתפס בפניי עד כה כבמאי שמחלק את קהלו לשניים: הסוגדים לו בעיניים עצומות, והשונאים הרבים שלא מצליחים להתחבר לקולנוע היהיר, היומרני, אך בו בעת גאוני שלו. בגלל "מגנוליה" החד פעמי, והקליפים המופלאים שביים לזמרת האהובה עליי, ובת זוגו לשעבר, פיונה אפל, אני מודה שעד כה סלחתי לו על הכל. כשיצא "המאסטר" בו התרחק אנדרסון בבירור מהסגנון המאפיין אותו, חיבתי אליו גדלה אף יותר. מתברר שהנפילה הגדולה שלו בפניי וככל הנראה גם בקרב הצופים, מגיעה כעת עם "מידות רעות", סרטו החדש המבוסס על ספרו הבלתי אפשרי של תומס פינצ'ון.