קסם לאור ירח

משנה לשנה נעשה לי קשה יותר לראות את סרטיו של וודי אלן. חייו הפרטיים מתערבבים לי עוד ועוד עם האומנות שלו, ולפעמים נדמה לי כי הסיבה היחידה שאני רואה את הסרטים שלו היא אותה סיבה שבגללה אני עדיין רואה סרטים של פולנסקי, שומעת לעיתים זוהר ארגוב, טאטו להקה מופלאה בעיני, אני קוראת "הארץ", וכל היומיום שלנו משולב עם עברייני מין שחלקם אפילו הוכחה אשמתם, אני חושבת שזה יהיה פשוט צבוע לא ללכת לראות סרט של וודי אלן בגלל שהוא התחתן עם בתו החורגת ובתו השנייה האשימה אותו בהתעללות מינית. וגם, בכל זאת, מדובר ביוצר שעשה את "הרומן של עם אנני", ואת "שושנת קהיר הסגולה". אין מצב שאני לא אראה את הסרט הבא שלו, פשוט אין מצב.

"קסם לאור ירח" מספר על קוסם אנגלי (קולין פירת' הצנון – אם כי פה הרבה פחות) אשר מופיע כקוסם סיני, ונשלח על ידי חברו הקוסם (סיימון מקברני החיוור) למשימה – להוכיח כי סופי (אמה סטון), מגדת העתידות וקוראת המחשבות, אינה אלא זיוף. סטנלי הקוסם הבריטי השנון והמאוהב עד כלות בעצמו, לא מאמין באלוהים או בניסים, אבל המשימה הזו משנה אותו כליל. או אולי לא?

כרגיל, אצל וודי אלן אי אפשר להפריד את עצמו מסרטיו. הפעם הוא הפך את עצמו לבריטי ציני פסימי ושרמנטי בצורה משונה, מבוגר, אשר אישה צעירה מתאהבת בו ומעוניינת לחיות איתו. מעניין! למה הוא עושה את זה באמת? בנוסף לכל הצרות, בפעם הזו, סטנלי לא מפסיק להתעמר בסופי, לרדת עליה, לומר לה שוב ושוב שאין בה דבר מלבד יופי, ואפילו זה נתון לוויכוח, והיא בכל זאת מתאהבת בו. אין ספק, הפנטזיות של אלן עקביות. בכל סרט שלו נמצא את האישה הזו שהיא כל כך חסרת ביטחון שמיד היא מתאהבת בגבר המבוגר שרק גורם לה להיות עוד יותר חסרת ביטחון.

אני יכולה עכשיו לכתוב על כך שאלן מזדקן, שהסרט הזה בבירור הוא כל כך על זקנה ותקווה לחיים שאחרי המוות, שזה כבר לא סימבולי יותר, אבל אני לא רוצה לעשות ספויילרים. בנוסף, אני יכולה גם לכתוב על כך שבעיני, לעשות סרט על אישה שמשקרת ומסתובבת בכל מקום עם אמא שלה שמגנה עליה והגבר שמנסה לחשוף אותה למרות שכל העולם כולו מאמין לה חוץ ממנו, לא מצליח לחשוף אותה, אבל האמת בסוף יוצאת לאור תוך כדי שהאישה מתאהבת בו – זוהי פנטזיה חולנית של אלן על יחסיו

עם בתו, דילן. אבל גם זה לא באמת מעניין. מה שמעניין אותי הוא משהו אחר.

אמה סטון נתפסת בעיני כאישה פמיניסטית. היא נזפה באנדרו גרפילד על הערות סקססיטיות – ובמספר ראיונות איתה היא נדמית בעיני כאישה חזקה אשר לא סתם מודעת לזכויות נשים, אלא אף מקדמת אותם. מדוע, אם כן, אותה סטון מוכנה לסבול תסריט אשר בו לאישה אין שום משמעות מלבד זה שהיא אדם נוראי, אין תכונות מלבד המראה החיצוני שלה, מעוניינת בעיקר בכסף, מבינה מעט באופנה אבל גם זה נתון לפרשנות (נראה כי בשנות ה-20 כולם הבינו באופנה), ובעיקר מבזה את עצמה ללא הרף?

אני יוצאת כאן בקריאה נרגשת לשחקניות. אם אנחנו רוצות לראות נשים מורכבות יותר על המסך שלנו, וקוראות לתסריטים מורכבים יותר, וליחס מפלה פחות את האישה בקולנוע – בבקשה מכן, אם יש לכן איזשהו רצון כזה, תסתכלו היטב על הנשים שאתן מגלמות. אי אפשר להמשיך לגלם את הדמויות השטוחות הללו ואז להגיד – למה אתן קיימות בכלל? הן קיימות כי מישהי מוכנה לגלם אותן.

אז נכון, וודי אלן במאי ענק, תסריטאי דגול ואחד האנשים המוכשרים ביותר בתעשייה. אבל בין היתר הוא גם התחתן עם הבת החורגת שלו ונאשם בהתעללות מינית בבת אחרת, ואם זה לא מספיק חשוב – בעשור האחרון הסרטים שלו פשוט איומים.

ליאור אלפנט

שני כוכבים

1 בכדל – יותר משתי נשים עם שמות, אבל אף אחת לא מדברת עם השנייה על משהו שאינו גבר, אם בכלל.