כשאני חושבת על כך שבימנו
המקורות התרבותיים של הנוער בנושא המורכב של
אהבה שייכים כמעט בלעדית לאינטרנט, לטלוויזיה ולקולנוע, אני מבינה שכנראה שנערה
ממוצעת רואה אהבה כהיכנעות לערפד, מלחמה במשחקי הרעב, ריקודים חושניים או סתם
מיניות לא מוסברות של כוכבות משובטות ואז מגיע "אשמת הכוכבים".
הכל התחיל בספר על
הייזל גרייס ואוגוסטוס (גאס). בני נוער חכמים, רגישים ובעיקר כל כך לא בזרם המקובל.
הייזל וגאס הם גם חולי סרטן סופני שמתמודדים עם שאלות מורכבות מול המוות הקרב ובא,
מול האשמה והדאגה להורים ובכלל מול חייהם הלא פשוטים. באופן בלתי מוסבר (לדעתי) הספר
הפך ללהיט היסטרי בכל העולם. ומכאן שמהר מאוד הגיע הסרט.
ואיך הסרט תשאלו, אז זה סרט אמריקאי שיודע במקצועיות ללחוץ על כל הבלוטות, אבל תודו שאין דבר יותר כייף מפשוט לשבת באולם החשוך וליבב מקיטש עשוי היטב, אבל כנראה שזאת הצינית שבי שאומרת קיטש ולא מסוגלת לתת לעצמה להיסחף אחרי הסרט הפשוט והנקי הזה.
אז אניח את הציניות
עוד רגע בצד ואאלץ להודות שקודם כל הבחירה בשני שחקנים כמעט אנונימיים לשחק את
הגיבורים (שילין וודלי המצוינת שמאז הצילומים הספיקה להפוך לדבר הבא בהוליווד, ואנסל
אלגורט הרבה פחות טוב או שאולי הוא לא אשם
כי כמות החיוכים שהבמאי הדביק לו, הפכו אותו לנער פוסטר לא משכנע) היא גאונית,
תודה לך ג'וש בון הבמאי, שלא בחרת איזה יפיפייה חושנית וסלבריטאית לככב בסרט.
עוד נקודה שאהבתי הוא
המינוריות של הסרט, חוץ מהילוך איטי מסורבל ומיותר אחד, הבמאי מצליח לשמור על טון עדין
ושקט בתוך כל הדרמה סוחטת הדמעות הזאת.
ועוד פסקה אחרונה על
אנה פרנק, אמנם זאת סצינה שלקוחה מהספר (וגם שם התפלאתי איך זה עבר בשקט) אבל בקולנוע אני לא חושבת שראיתי סצינה כזאת
שמשתמשת כבדרך אגב, בבית של אנה פרנק "שלנו" כלוקיישן, שבו.. זה אולי
ספויילר קטן, אבל נו באמת.. הגיבורים מתנשקים את נשיקתם הראשונה.
אז כן, שלא נדע... גיבורי
הסרט הולכים לסיור שיגרתי בבית אנה פראנק באמסטרדם ושם "קולה" של אנה פרנק נשמע ברקע והוא זה
שמדרבן את הייזל ואת הצופים לרגע מכונן של טיפוס פיזי ומטפורי במדרגות, למרות סרטן
הריאות שלה.
הייזל אכן מצליחה
לטפס עד הקומה האחרונה (כאמור בשלל הילוכים איטיים מיותרים לחלוטין) ושם מול
תמונתה של אנה פרנק מגיעה הנשיקה. היה רגע שהבטתי בסצנה בפליאה גדולה, למה אנה
פרנק ? מה זה קשור ? אבל אז הבנתי שבעצם זה כל כך יפה להשתמש כך בזיכרה של אנה
פרנק, כל כך מקורי ואחר מחינוך השואה הנהוג במקומותינו, הרי אפשר לקחת את היומן
של אנה פרנק ולראות בו מעבר, אפשר לצטט משפטים מהיומן שלה פשוט כמקור השראה לבני
נוער בכל העולם "אני לא חושבת על
הסבל אלא על היופי שעוד קיים". כך היא נשמעת בסרט.
אז אם מיליוני בני
נוער בכל העולם כבר ראו את הסרט, ורגע השיא של הנשיקה מגיע בבית של אנה פרנק מתוך
התחברות לאמונה של ילדה יהודייה בשואה באהבה ובכוח של החיים, כל מה שנשאר זה באמת
ללחוש OMG
.
ולסיכום אם אתן או
אתם, מכירים נערה או נער שלחו אותם להזיל דמעה בסרט, נכון קצת קיטש אבל עם גיבורים
אינטליגנטים אוהבים ורגישים, אין הרבה סרטים כאלה בנמצא.
לימור פנחסוב
ולסיכום :
3 כוכבים
בכדל : האמת ש 3 כי
האמא והבת מדברות על הרבה דברים חוץ מעליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה