הרופא הגרמני

מי שמכירה אותי יודעת שאני מאד מתעניינת בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה (מתעניינת זו מילה עדינה, יש לי אובססיה חמורה זו דרך טובה יותר להגדיר את זה), ולכן מאד שמחתי שסוף סוף הגיע לארצנו סרטה של לוסיה פאוזנו – הרופא הגרמני. אני לא מפחדת מספויילרים כיוון שבתקציר הסרט עצמו כתוב מי הוא אותו רופא, ולכן – אם אתן לא רוצות לדעת, אל תקראו הלאה, אבל אם לא אכפת לכן, אני אשמח אם תמשיכו.

אל תוך חייה של משפחה ארגנטינאית המנהלת מלון מגיח, כאילו משום מקום, רופא מגרמניה. הרופא מתחבב על רוב בני המשפחה, במיוחד על האם דוברת הגרמנית, ועל הבת שלה, שסובלת מבעיות גדילה. אבל אב המשפחה חושד ברופא, וכנראה בצדק. בכל זאת, מדובר במנגלה.

מנגלה אכן ברח לדרום אמריקה, כמו אייכמן וכמו רבים אחרים, וחי שם עד מותו מטביעה בגיל 67. לפני שאתייחס לתוכן אני רוצה לעמוד רגע על תופעה מעניינת, גל של סרטים הנוגעים בצד הגרמני דווקא, לעומת צדדים אחרים. התופעה הזו, בעיני, מביעה יותר מהכל את העובדה שהעולם מגלה שלא רק הנתקפים הם קורבנות, אלא גם המתקיפים. צד שמחפש להסתכל אל הנפש של האנשים שלקחו חלק בצד המקרבן, ומודה בזה שהם אנשים. צד שהתחיל אצל חנה ארנדט עם "אייכמן בירושלים", והגיע עד "דור מלחמה". עכשיו השאלה היא רק איך עושים את זה.

פאוזנו מתחילה היטב. במפגש הראשון בין הרופא לבין הילדה (ששמה לילית) היא מציגה בפניו את הבובה שלה "ווקולדה" (וזהו גם שמו המקורי של הסרט), וטוענת שהיא אוהבת אותה כיוון שאינה מושלמת. הבובה הזו היא בובת חרסינה אשר במרכזה חור, שבו אמור להיות לב. הסימבוליות מתפרצת מהמסך ומאיימת כמעט לחנוק אותי מרוב שהיא שקופה מצד אחד, ומצד שני זה נפלא. נפלא כי זה מציב את הרופא כאדם שאפשר לאהוב אותו למרות שהוא אינו מושלם, ובוודאי למרות שאין לו לב. הבעיה היא שההקבלה בין הרופא לבובה כל כך ברורה, שזה כואב בעיניים.

בעייה נוספת היא שפאוזנו כנראה החליטה שלעשות סרט על מנגלה שמנסה לשים אותו במרכז כאיש רגיל זה כנראה מספיק, אז היא ויתרה על תכונות אופי, או דיאלוגים טובים, או כל דבר שיכול לגרום לנו באמת להתחבר לאותו רופא, אפילו לפני שידענו שזה הוא.

למעשה, אם הרופא הזה לא היה מנגלה, לא היה כאן סרט, כי אין כאן אף דמות מעניינת שעומדת בפני עצמה. פאוזנו סומכת על הקהל שיידע שמדובר במנגלה, ואז יעלה במוחו את כל האסוציאציות שעולות

לו מהנאצים בכלל ומנגלה בפרט, ויופתע לגלות שמנגלה יכול גם לדבר עם ילדים ולהיות נחמד לפעמים. אי אפשר לבסס סרט באורך מלא על הפרקטיקה הזו, שעובדת מעולה בקולנוע קצר. אבל בסרט של

90 דקות אני מצפה שיתנו לי עוד ועוד רבדים, הסרט הזה לא נותן אותם.

ובכל זאת, תוך כדי הצפייה תהיתי לגבי העובדה שאישה כתבה וביימה את הסרט (ועוד איזו אישה, אחד מסרטיה הקודמים, XXY, הוא מהסרטים היותר טובים שראיתי שעוסקים בג'נדרקווירים) והאם יש לזה חשיבות. הבחירה של פאוזנו לעסוק בניסיונות הקבלה של השוליים לחברה, תוך כדי שמירה על הצביון של השוליים, ונסיון לגרום לקהל הרחב אף להזדהות עם אותם שוליים, היא בחירה מעניינת ואולי אף קשורה בכך שפאוזנו עצמה היא אישה, ומביאה איתה קול אחר לקולנוע של היום.

הבחירה לעסוק ברופא המושמץ ביותר בהיסטוריה כמעט (ובצדק), כאיש השוליים, היא בחירה לא פחות מאמיצה. דבר מעניין נוסף הוא שרובו המוחץ של הטקסט בסרט נאמר על ידי נשים, והרופא נחשף אלינו דרך הנשים שבחבורה – למעשה ממש פיזית, אחת מהן חושפת את הזהות שלו (ומדברת עברית קלוקלת תוך כדי). זוהי עובדה ראויה לציון במיוחד בימינו, כאשר כולם שואלים כל הזמן "מה מיוחד בקולנוע של נשים"?

לסיכום – הרופא הגרמני הוא סרט מעניין מאד לצפייה, אבל לא בגלל הסרט עצמו. הלוקיישנים מדהימים, השחקנים פחות, הדיאלוגים טובים, הדמויות פחות, וממש קשה להסתכל על הציורים שמנגלה מצייר בסרט. כל זה בלי אף מילה על כך שאב המשפחה מייצר בובות חרסינה שונות, ומנגלה מציע לו להפוך אותן לליין של בובות זהות – בלונדיניות עם עיניים כחולות. סימבוליות חונקת אמרתי?

ליאור אלפנט

ולסיכום :

בכדל – 3 מ-3

לא בכדל – 3.