הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

 אפתח בוידוי – אני כמעט ולא קוראת פיקשן. הספרייה שלי בבית מורכבת בעיקר מספרי עיון, וממש ממש קשה לי להתרכז ברומנים כאלו ואחרים. כל אחת ומה שעושה לה את זה, אני משערת.

אבל את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", כן קראתי. קראתי כי מישהי אמרה לי שהיא נקרעה מצחוק

בקול רם בקריאה, ובאותו זמן היה לי חסר מאד ספרים כאלו. אז קראתי. ונקרעתי מצחוק גם. וגם בתחילת

הסרט צחקתי, אבל זה כבר לביקורת.

אז למי שלא קראה את רב המכר השוודי, הנה תקציר – אלן קרלסון, זקן בגופו אך לא בנפשו, בורח מבית

האבות ביום הולדתו המאה, גונב מזוודה מתחנת רכבת, ומתחיל במסע. תוך כדי המסע שלו בהווה,

אנו מקבלים פלאשים מהחיים שלו, ומתוודעים לאהבתו הגדולה ביותר – דינמיט.

כך נפתח לפנינו מסע פורסט גאמפי בהווייתו, שבו מר קרלסון פוגש את כל מנהיגי העולם בעבר, ועושה חיים בהווה. החלטתי שלא לבקר את העלילה כעלילה, כיוון שאת זה יכולה לעשות גם מבקרת ספרות, ולכתוב מעט על היחס לזקנים ועל כך שאלן קרלסון הוא לא רק חריג בזיקנותו, אלא גם בעובדה שהוא מעט, איך לומר, איטי. אך אם בעברו הצעיר לא קיבלו את ה"איטיות" שלו, כעת יותר קל לקבל אותה, היות והוא כבר בן מאה, וזקנים הם איטיים, הם לא חושבים כמונו, הם קצת קוקו לפעמים... (זה כמובן לא נכון, אבל אין ספק שזוהי מחשבה די שכיחה).

אני מנסה לחשוב על "סרטי הזקנים" שרצו לאחרונה בקולנוע, תמיד הם הראו את הזקן הזה, שהוא לא כזה.

אם יש כל כך הרבה סרטים שמנסים להוכיח לנו ההיפך, אולי יש סיבה. אולי אנחנו צריכות להתחיל לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלות על ה"גיל השלישי", ולהבין, שבצורה שבה אנחנו מסתכלות על הזקנים היום, יסתכלו עלינו, כשאנחנו נהיה זקנות.

אבל כמו שהסרט מצליח להתייחס אחרת למבוגרים, ככה הוא לא מצליח לעשות את אותו הדבר עם נשים.

שלוש נשים יש בסרט. הראשונה – אליס, שאת שמה אנו יודעים על פי תג הזיהוי שלה, היא האחות המטפלת באלן בבית האבות. אנחנו פוגשות אותה כשהיא לא מצליחה לספור את הנרות שעל העוגה (טוב, מאה נרות), ולא מצליחות לתקן את הרושם מאז.

השנייה, קראקאס, היא חברה בכנופיית פושעים לא יוצלחית, שעסוקה בעיקר בטלפון שלה ופחות בדברים אחרים, אם כי נדמה שהיא האינטלגנטית היחידה בכנופיה הזו, בעיקר בגלל שהיא עוזבת אותה.

והשלישית, ואולי הגיבורה הנשית האמיתית היחידה בסרט – גונילה. גונילה חיה ביער, בבידוד, עם פילה בשם סוניה שהאקס שלה גנב מהקרקס. היא נראית כמו אדם טוב, מוכנה לעזור לכל הזקנים והחברים שלהם, אבל בעצם מה שמניע אותה היא העובדה שהיא לבד, ושהיא רוצה זוגיות. שום דבר שלא ידענו עוד קודם על נשים, שום סטראוטיפ לא נשבר פה, למרות שפעם ראשונה שאנחנו רואות אותה יש הרגשה שאולי משהו דומה לזה עומד לקרות. אז לא. גונילה בעלת הפילה, בסופו של דבר, לא מחדשת לנו כלום על המין הנשי, מה שכל המבוגרים בסרט עושים כל כך טוב.

מה אפשר להבין מזה? שהעולם מוכן להסתכלות חדשה על המבוגרים, כיוון שכיום תוחלת החיים עולה, וכולנו, אולי, נגיע לגילאים מופלגים? אבל לא לצורת הסתכלות חדשה על נשים כיוון שחלק ניכר מאיתנו לעולם לא יהיו נשים, אז עדיף להשאיר אותן כפי שהן? לא יודעת. חבל.

אני תמיד מחפשת שיחדשו לי, אבל. אולי זאת הבעיה שלי. והסרט הזה לא מחדש לי הרבה, בטח שלא מבחינה קולנועית. הוא איטי, לעיתים משמים, הרבה פחות מצחיק מהספר וחבל, כי כשקראתי חשבתי שממש יהיה אפשר להעביר את זה בסרט, אבל אולי מישהו אחר היה עושה עבודה יותר טובה. בנוסף, הדבר הכי מעניין שקרה בסרט, היה שפתאום הופעלה אזעקה באולם, וחלק יצאו החוצה, שלא על מנת לחזור. המהירות שבה האנשים האלו קמו וברחו מהאולם, היתה הניסוי האנושי הכי מעניין שנתקלתי בו בזמן האחרון.

חבל רק ש

הסרט לא הפסיק יחד עם האזעקה. לאולם שלום, אגב.

 ליאור אלפנט

ולסיכום :

שני כוכבים, אפס בכדל.