מסע של מאה צעדים

כמו גויאבות, כוסברה או רגל קרושה, כך האוכל ההודי לתייר המערבי בתת היבשת: או שמתים עליו, או שעושים כל מה שאפשר כדי להתרחק ממנו. השניות הזו במחלוקת נכונה לביקור בהודו באופן כללי: או שנכבשים מייד על ידי נופי הימלאיה הפראיים, התרבות המרתקת, המקדשים המצועצעים ותחושת החופש המשכרת, או שנותנים לצפיפות, לזוהמה ולפרות ברחובות לתת את הטון.

אני, כמו שבטח אפשר להבין, שייכת לאנשים מהסוג הראשון, גם בנוגע לאוכל ההודי וגם בנוגע

לארץ עצמה. "מסע של מאה צעדים" שטף אותי בגל של נוסטלגיה, מגובה בריחות וטעמים מוחשיים לחלוטין, על אף שהוא מתרחש למעשה בצרפת. ובדומה ל"שוקולד", אחד מסרטיו היותר מצליחים של הבמאי השבדי לאסה הלסטרום, ששילב יפה כל כך בין תשוקה ואוכל והתרחש גם הוא בצרפת, גם פה מדובר בפיל-גוד מובי מהמעלה הראשונה.

במרכזו של הסרט עומד חוסיין (מאניש דאיאל), שף צעיר ומחונן שהיגר עם משפחתו לאירופה לאחר האסון בו נספתה אמו. לאחר שנה מייסרת בבריטניה קובעת המשפחה את ביתה בצרפת, ופותחת מסעדה בדיוק ממול לבניין כפרי נחמד בו ממוקמת מסעדה מעוטרת בכוכב מישלן. מאה צעדים מדלת לדלת. הופעת המהגרים ההודיים, על מנהגיהם המשונים, המוזיקה מרובת הסלסולים, מפות הפלסטיק על השולחנות והריחות החריפים מהמטבח היא לצנינים בעיני בעלת המסעדה מאדאם מאלורי (הלן מירן), ובהתחלה היא עושה הכל כדי לסלק את הפולשים מהטריטוריה שלה. אולם ככל שחולף הזמן נקשרים קשרים מקצועיים בין שתי המסעדות, שהופכים בשלב מסוים לקשרי ידידות, עת מתגלה כשרונו של חוסיין במלוא עוזו.

"מסע של מאה צעדים" מעמיד בחובו ניגודים: בין החום, העליזות והתשוקה ההודיים – המטבח והאנשים – לבין האלגנטיות והדיוק הצרפתיים. ממש כמו בקומדיות הרומנטיות הקלאסיות, שמעמידות ניגודים זה מול זה ומראות איזה יופי הם משלימים אחד את השני. את מקום הרפליקות השנונות מחליפים התבשילים והניחוחות העולים משני המטבחים. המהלומות המילוליות מוחלפות בנסיונות - לעיתים מבודחים ולעיתים אגרסיביים ממש – לחרב זה את מפעל חייו של זה. וגם כאן שזורה העלילה במכשולים ותקלות עליהם צריכים הגיבורים להתגבר בצוותא, בטרם ישיגו את מטרתם. ובעוד מטרתה של מאדאם מאלורי נשגבת - כוכב מישלן שני למסעדתה – מטרתו של אבי משפחת קאדאם (אום פורי) פשוטה וארצית יותר: למצוא בית לו ולמשפחתו. בתחילה הוא מנסה לפעול כפי שפעל בהודו: כולל תלבושות מסורתיות, קוליסה מעץ בכניסה למסעדה בצורת הטאג' מאהאל וציד סועדים תמימים ברחוב. אולם קבלתו האמיתית מתאפשרת רק כשהוא מתעדן, מקבל על עצמו את חוקי המקום ואף לוקח לו אישה מערבית. כך גם לגבי חוסיין: הצלחתו המטאורית באה לו כשהוא מאמץ לעצמו את המטבח המקומי וזונח את מטבחה של אמו, להוציא קומץ של רעיונות מזרחיים אותם הוא מטמיע באוכל.

זהו, לפי הסרט, מהגר טוב: אחד שנטמע בצורה מושלמת ומשאיר את כל מורשתו מאחור, להוציא קמצוץ של הל פה או קורט זעפרן שם.

ויש, כמובן, את הנשים בחייו של חוסיין. השפעתן על דרכו האישית והמקצועית כאחד חזקה וברורה: אמו, נוכחת מאוד על אף מותה, הכניסה אותו לראשונה למטבח ולימדה אותו לטעום ולהריח. השפית הצעירה מרגריט (שרלוט לה-בון) חושפת אותו לרזי הבישול הצרפתי, ומציידת אותו בטיפים שימושיים: מספרי מתכונים ועד ליקוט פטריות. מאדאם מאלורי מאתרת את כשרונו, נותנת לו מטרה לשאוף אליה ומכניסה בו חיוניות ואמביציה. ולמרות שהן השלבים עליהן מטפס חוסיין בדרך למעלה - הצלחתן שלהן אינה אפשרית בלעדיו. למרבה הצער בסרט, כמו בעולם הקולינריה העילית הבינלאומי, כמו שלומדת מרגריט על בשרה, זה בכלל לא משנה כמה את חכמה ומוכשרת ומנוסה ומלאת מוטיבציה – השורה הראשונה שמורה לגברים בלבד.

 מיכל סופר זמרני

ולסיכום :

3 כוכבים.

בכדל: 3.