יומיים ולילה

האחים דרדן ובני הדודים שלי הם הדברים שאני הכי אוהבת שיצאו מבלגיה. אך בעוד בני הדוד שלי עסוקים בלהסב לי אושר בלתי נדלה, האחים דרדן בעיקר מבאסים אותי לאחרונה. במסגרת הפתיחה של פסטיבל הסטודנטים (שאני מאד אוהבת) צפיתי בסרט החדש שלהם, שהיה אחד הפייבוריטים בקאן, "שני ימים ולילה", וקיוויתי שכמו שאני אוהבת את מריון קוטיאר, ככה גם ארגיש כלפי הסרט.

מריון קוטיאר היא סנדרה, אמא לשני ילדים אשר סובלת מדיכאון. הסרט מתחיל כאשר היא מגלה כי פוטרה מהעבודה שלה, כיוון שמנהל העבודה התנה את המשך עבודתה שם בכך ששאר העובדים יוותרו על הבונוסים שלהם. לא פייר. סנדרה מצליחה לשכנע את המנהל לערוך הצבעה נוספת, חשאית, ויוצאת למסע של סופשבוע – יומיים ולילה – על מנת לשכנע את העובדים במקום להצביע בעדה, ונגד הבונוסים שלהם.

הבעיה הגדולה של הסרט היא שהוא חסר סאבטקסט לחלוטין. באחת מהסצנות שפותחות אותו אומרת סנדרה לבעלה- אני מרגישה שאני לא קיימת. שאין לי זכות קיום בעולם הזה. למעשה, מה שסנדרה עושה במהלך כל הסרט, הוא להחזיר לעצמה את הקיום שלה, ולדרוש מהאנשים העובדים איתה להכיר בה כסובייקט, במקום לראות בה אובייקט שנמצא בינם לבין הכסף שלהם.

היא דורשת מהם להסתכל לה בעיניים, ואם לא להסכים להצביע בעדה, לפחות להכיר בכך שהם גורמים לפיתרון של סובייקט בעל רגשות, תכונות, משפחה וכו'.

בעיה נוספת היא שהסרט הוא רפטטיבי – סנדרה עוברת דרך 12 איש לפחות, וגם אנחנו. מול כל אחד ואחת מהם היא נושאת את אותו הנאום, אותו אני כבר יודעת בעל פה. היא מסבירה את הבעיות שלה, מסבירה את ההצבעה החוזרת, מסבירה את עצמה. כל הסצנות הללו מצולמות באותה צורה – סנדרה מצד אחד, האנשים שאליהם היא פונה מצד שני, ובאמצע יש סוג של קו שחוצה את הפריים. לפעמים זה קו אמיתי – עמוד או גדר, ולפעמים זוהי פינה של רחוב, היוצרת פס פיקטיבי. בכל מקרה, היא תמיד מולם, לעולם לא מצליחה לגשר על הפערים האלה.

סנדרה מתמללת את כל מה שהיא חושבת, היא מתמללת את הרגשות שלה כלפי בעלה, כלפי האנשים שעובדים איתה, כלפי החברה. היא לא משאירה שום דבר לצופה שתחשוב לבד. בסצנות שנראות כאילו כלל אינן קשורות לסרט ונדמה שהן סתם על מנת למלא חורי עלילה לצופות, היא שוטחת בפני בעלה את בעיות היחסים שלהם, סתם כדי שנדע גם את זה.

אבל לא הכל נורא. במהלך המסע של סנדרה אנו נתקלים באנשי המפעל. רובם ככולם אנשים קשי יום, מהגרים ונשים. הבחירה לוותר על הכסף הזה היא באמת קשה להם, אך נדמה שלמהגרים קל יותר לוותר על הכסף מאשר למקומיים. אולי מכיוון שגם הם מבינים את הצורך להכרה בקיום, יותר מאת הצורך להיות קיימים. האחים דרדן, כרגיל, מתעסקים במעמדות הנמוכים והבינוני-נמוך (בכל זאת, בלגיה), ומראים לנו עולם שבו הבחירה בין אדם לכסף היא בחירה קשה ולעיתים בלתי אפשרית. הם מסבירים לנו שכאשר אנו בוחרים בכסף אנו בעצם מאבדים את האנושיות שלנו. זוהי אינה בחירה חדשנית, לא מצידם ולא מצד הקולנוע, שכבר שנים מזהיר אותנו מלאבד את עצמינו לקפיטליזם – מזהיר, ואז נוסע להציג בפסטיבל קאן, הפסטיבל הכי היררכי, היי-סוסייטי, מעמדי שאי פעם הייתי בו. מה החוכמה לעשות סרט כזה ואז להציג אותו במקום שאליו האנשים שעליהם מדבר הסרט, לא יוכלו להגיע לעולם?

"יומיים ולילה" אינו סרט קל, הוא אפילו קצת משעמם ונדמה שלעולם לא ייגמר על אף שהוא נמשך רק שעה וחצי (מצחיק שאני אומרת "רק", אבל היום זה בהחלט הישג). יש בו רגעים יפים, ויש בו ניסיון לאמירה חשובה וצודקת. הדרדנים לא נוטים להשתמש בשחקנים מוכרים, והפעם הם עושים זאת עם קוטיאר – אישה שרחוקה שנות אור מהדמות שלה, אבל עושה עבודה פשוט מדהימה כשחקנית. אם אתן אוהבות את הדרדנים, אני בטוחה שתראו בכל מקרה, ואם לא – ממש לא נורא.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שלושה כוכבים.

בכדל – 3 מתוך 3.