הרבה כאב וניסיון
לגעת בכאב טמונים בסרטו של הבמאי יוסף פיצ'חזה "סוכריות". הניסיון אינו
פואטי אלא בא חשבון עם אלו-הים ועם נשים. האובדן והחיפוש שצועקים מהסרט מותירים
אותך עם טעם מר. הסוכריות שקיבלת כילד מאבדות את טעמן ככל שהילדות הופכת לזיכרון
לא פתור. כמו כל טעם מתוק שאינו בר השגה כך גם הזיכרון אל מה שחלף ולא יהיה עוד.
מקורו של הזיכרון בהשתוקקות ובניסיון לשחזר את שאבד.
בלונדיניות לא יאהבו
את הסרט הזה. המוטיב של "מציצה" חוצה את גבולות הסוכריה והמוצצות הן
בלונדיניות חסרות פנים שישבנן מרצד על המסך. עוד אלמנט ארוטי בעל טעם נפגם ולא
מנומק שיוצר זילות כלפי נשים וגופן בסצנות הפתיחה שיוצרות את האווירה בסרט.
במהותו הסרט הוא גברי. המונולוגים והדיאלוגים ששזורים בו הם של
גברים ה"תרים" אחר מקום וזהות דתית, לאומית, פוליטית, חברתית ואישית.
הסוגיה הפילוסופית בה
עוסק הסרט דנה באותה שעה אומללה שאין מבחינים בבואה ואין לשוב ממנה. זו השעה
הגורלית הזו שבה חווים פרידה נצחית מאדם אהוב או ממציאות מוכרת.
קלאוזנר (שמואל
וילוז'ני) טייקון ישראלי לא מרוצה מכניסתו של סאלח (מכרם חורי) הערבי לשוק שיווק
הסוכריות. אחרי שהאחרון נכנס בהצלחה לעסקי הקפה הוא מהווה איום של ממש לתוצרת
הישראלית.
לצורך הרתעה והרחקה
של סאלח הוא שוכר את יולי (מוני מושונוב) ואוגוסט (עזרא כפרי)-שני גברים מתבגרים
שמומחים במבצעים מיוחדים .
סאלח עובד בשיתוף פעולה עם אדולף (מייקל סרנה) הגרמני
המיליונר שמנהל חברה ידועה ומצליחה של ייצור קונדומים ונשוי לקלאודיה הצרפתייה היפהפיה
(שרה אדלר המצוינת מ"מדוזות"). יש לו גם עוזר צמוד ישראלי וצולע בשם
עימנואל (מנשה נוי) והוא נשוי לרוסיה בשם נטשה (רות חיילובסקי).
הניסיון לסקל את תכניותיו
של סאלח מובילים למונולוגים ודיאלוגים נוקבים בשאלת הזהות הישראלית והיהודית. גם
השתלשלות האירועים מובילה אותנו כצופים לחשבון נפש.
אבל לפני שנמשיך-
גילוי נאות. ייתכן וחלק מהחיבה בה צפיתי בסרט טמון בכך שהסרט צולם בירושלים ובכך
שדמותו וביתו של סאלח הזכירו לי במהלך הצפייה חבר טוב שהיה בילדותי להורי. הוא התגורר
ממש ליד מגרש הרוסים (אחרי שהוא מת הפכו את הבית שלו לפאב) בבית שלו הקירות תמיד
היו מצופים בשטיחים פרסיים והיה לו אקווריום ענק מלא בדגים וקופסת אננס גדולה
שבתוכה תמיד היו...סוכריות. ומהכל אני בייחוד זוכרת את הקופסא הזו של הסוכריות.
רבי שלמה קרליבך כתב
כי "האור הגנוז האמיתי הם ילדים". הסוכריות בסרט הם משל לזיכרונות ילדות
וכשם שלילדים סוכריות הן בעלות משמעות כך בהתבגרותם יש להם "סוכריות"
מסוג אחר- מעמד, נשים, כסף. אבל המקום הטהור, הנקי הוא בילד שבך.
ובסרטו של פצ'חזה
חוזרים המבוגרים לילדים שהיו... הניסיון להבין את העבר מאוד נוכח בסרט.
הגברים
בסרט חשים החמצה וגעגוע. קלאוזנר לא נהנה מהבלונדינית שמוצצת לו. למעשה הוא בוכה.
כשאדולף שוכב על קלאודיה ומבצע בה מין אנלי היא קוראת ספר. כשאוגוסט טס לתינוקת
שלו בפריז היא בחורה בת עשרים שאנחנו פוגשים רק דרך הכאב שלו כאב אלמן. ואגב כך,
אחת הסצנות המהנות ביותר בסרט היא הסצנה בה מנסה אוגוסט לפענח את סוד עשייתן של
הסברינות בקונדיטוריה אליה הוא נכנס במקרה. "אתה גאון" הוא אומר
לקונדיטור "מעולם לא טעמתי טעם כזה" ושוב אנחנו חוזרים לקשר שבין זיכרון
לטעם, לתשוקה.
למעשה מערכת היחסים
היציבה ביותר היא של סאלח הערבי ונטשה הרוסיה הם אוהבים אחרי שלושים שנה. ונטשה
היא אישה חמה שאופה ומבקרת את אמא שלה קבוע.
מערכת היחסים בין
אדולף לקלאודיה היא לא רק לא יציבה אלא גם הזויה ולא מובנת. בהזדמנות הראשונה שמתאפשר
לה היא בוגדת בו עם עמנואל שלוקח לו זמן להשתכנע באהבתה "אנשים כמוני לא
נאהבים על ידי נשים כמוך" הוא אומר לה.
ועם כל זאת, מצבן של
הנשים בסרט דפוק. דופקים אותן מאחור בכל הזדמנות ארוטית (למעט כשזה עם רגש אמיתי-
סאלח ונטשה, עמנואל וקלאודיה), הן מוצצות ולא סוכריות והדמויות שלהן לא מתרוממות אלא
על תקן היפות- קלאודיה היפה, נטשה היפה (אפילו כשאוגוסט משחזר בזיכרונו את לידת
הבת שלו, המיילד (איתי טירן) אומר לו: "תינוקת יפהפייה") כאילו זה כל מה
שיש להגיד עליהן ועלינו בכלל כנשים.
מרלין וניג
ולסיכום :
בכדל: 0
כוכבים: 3.5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה