בחזרה לחיים

בשנה שעברה הגיעו למסכי הקולנוע שלנו שני סרטים שעוסקים בזקנים "מורדים" בבתי אבות. אחד מהם היה "קוורטט" בבימוי של דסטין הופמן (שהיה צריך להישאר שחקן), והשני "השיר של מריון". שני הסרטים האלו לא היו טובים בעיני, מה שאומר שלא ממש חיכיתי בקוצר רוח ל"בחזרה לחיים", סרט גריאטרי נוסף. אך ראו איזה פלא, כקוטן הצפייה כך גודל ההפתעה.

"בחזרה לחיים" (או בגרמנית, המירוץ האחרון שלו, או באנגלית, בחזרה למסלול, שניהם שמות טובים הרבה יותר – אבל כנראה שהמפיצים בארץ קיוו ליצור הייפ סטייל "מחוברים לחיים", וככה להביא יותר צופים לקולנוע או משהו כזה), מספר את סיפורו של פאול אוורהוף, רץ מרתון זוכה אולימפיאדת מלבורן ב-56, שעכשיו כבר זקן מאד וביחד עם אשתו שתחיה, מרגוט, עובר לבית אבות בעידודה של ביתו היחידה. הסיפור נדוש – הוא לא רוצה להיות שם, הוא רוצה לרוץ, לא נותנים לו, הוא עושה בלגן, והשאלה היא מה יקרה בסוף, האם הוא יחטוף התקף לב, או שמא אנחנו הצופות נבכה את עצמינו למוות. 

זהו מתכון מצוין לקיטש משעמם שכבר ראינו ושמענו כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה סרטים, אבל איכשהו, ואני לא יודעת איך, כאן זה עובד.
אולי זה המשחק המעולה של מרגוט (טאטיה זייבט), אולי זה הדרל בה מאופינות הדמויות שהופך, בקטנות, כל דמות למעניינת ומלאת רבדים מכפי שאנחנו רגילים בסרטים כאלה, אולי זה הדיאלוגים שלראשונה נשמעים אמינים – ואולי זה משהו אחר. אני יכולה לומר שמלבד כל מה שצויין לעיל, היה עוד דבר.

אין מה לעשות, כדור שלישי לשואה, אני מתנצלת מראש, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו בתחילת הסרט היה, הם בגיל של סבתא שלי, מה הם עשו בזמן המלחמה? איפה הם היו? אז במסגרת העובדה שגרמניה מתחילה להתמודד עם העבר שלה בקולנוע (ראו "דור מלחמה" ואחרים), גם הזקנים האלו מזכירים את המלחמה מתי שיוצא להם. "אחרי המלחמה" נאמר שם מספר רב של פעמים, חוויות מהמלחמה מוזכרות – כדבר שלילי – והדבר המעניין מכל קורה כאשר אחת הנשים שרה לבנה בטלפון שיר של הצבא הנאצי. הבן, שלא מגיע לבקר את אמו אף פעם, לא מתקשר, לא כותב ולא כלום, רץ בבהלה לבית האבות על מנת לברר מה הם עשו, לעזאזל, לאמא שלו.

כך, בסצינה פשוטה וקטנה מאד, מתחבר העבר הנאצי של גרמניה עם ההווה הדמוקרטי שלה, ומראה כיצד הדור השני והשלישי למלחמה ולשואה בגרמניה מנסה למחוק את העבר של המלחמה, רואה את דור המלחמה כ"מטורף" (מה תגידי על זה, חנה ארנדט), מכניס אותו לתוך בתי אבות באמצע שומקום, ולא רוצה איתו שום קשר. סצינות כאלו, מלאות בסאבטקסט וברעיונות גדולים הרבה יותר ממה שמספר הדקות שלהן מכיל, גורמות לי להתייחס בצורה שונה לחלוטין לסרט, שעד אליהן חשבתי שהוא רק "בסדר". מערכת היחסים המתוארת בין פול לבין מרגוט, שנמצאים ביחד כבר קרוב ל-60 שנה מקסימה. הצורה שבה הם מדברים אחת לשני, תומכים ואוהבים, גורמת לי רק לקנא. הבעיה העיקרית של מערכת היחסים הזו היא שברור שהיא מגיעה על חשבון הבת שלהם, בריגיט (הייקה מקאטש). הבת היחידה, שרואה את האהבה שיש בין אביה לאמה, יודעת שהיא לא שותפה לאהבה הזו, מה עוד שאין לה אחת משלה, והיא נותרת גלגל שלישי בתוך משפחה של זוג.

הסיפור האישי של הבת משתלב פחות טוב בסרט, ורק עוזר לדחיפה הקיטשית ביותר שהסרט מקבל. אבל בצורה משונה הבת הזו מקבלת יותר מקום רגשי להתפתח כדמות מאשר מרגוט עצמה, שמובנית מצוין, אמנם, אך רק כרעייה, היא דמות הרבה פחות מורכבת אבל הרבה יותר חשובה. בכלל, נדמה שיש בסרט יחס הפוך בין החשיבות של הדמויות לבין המורכבות שלהם, וכך דמויות המשנה מקבלות נפח אדיר על ידי איפיונים כאלו ואחרים, ואילו הדמויות הראשיות, ובעיקר פאול, נותרות חיוורות מולן.

לא נורא. בכל זאת בכיתי.

ליאור אלפנט

ולסיכום :

שלושה כוכבים וחצי

בכדל: 2 מתוך שלוש, נשים עם שמות שמדברות רק על גברים אחת עם השניה, כשהן בכלל מדברות.