נתחיל מגילוי נאות: עינת גלזר-זרחין היא עורכת הסרטים האהובה עלי.
כשאני יודעת שהיא שם, מאחורי הקלעים של היצירה, אני בטוחה שיהיה מדובר
מן הסתם ביצירת מופת. ואכן גלזר-זרחין לא מאכזבת גם הפעם בסרטם המדובר "הבן
של א-לוהים" של גיא נתיב וארז תדמור.
אפילו בשלב הכתוביות, כשהדימויים הקולינריים
פותחים את הסרט בשלבי הכנת המעדנים בגביניה של אברהם קופינס, מדובר בבחירה מצוינת
שמציבה את המטבח כמשל למטבח האלוקי. כשם שהגבינה היא חומר גלם ממנו יכולה לצאת
גבינה יבשה ועבשה או חמוצה מאידך ניתן להפיק מאותם חומרים גם קצפת אוורירית עם
תותי שדה עסיסיים. אך מהי עיקר הסעודה? הגבינה והלחם או התותים והקצפת?
הסרט הזה במובנים רבים מציב את מערכת היחסים הטעונה בין א-לוהים לאדם
באמצעות אנלוגיה מרתקת ליחסי אב ובן חוזר בתשובה כשבד בבד מערכת היחסים הטעונה בין
הנצרות ליהדות מבצבצת וגם קריצה ספרותית לאגדת "הבן האובד".
הסרט שנפתח בקסמים במטבח למעשה מתחיל במוות ובאופן סמלי מרמז שהכל
הולך לשם. כל הווה מתהווה הופך בכל רגע נתון לעבר- היה שלא ישוב, רגע מת וכך גם
האדם שקם בבוקר ואוכל ושומע רדיו ומדבר אל אשתו שמדליקה טלויזיה ויום אחד, ה-היום
של הסרט, היא לא עונה לו ואז הוא לפתע נמצא בהלוויה שלה. הוא כועס, מבקש לא להגיד
קדיש למי שלקח ממנו כביכול את שלו, כשבאותם רגעים מגיח הבן החרדי, מנסה להזכיר לו
שמי שלוקח הוא גם מי שנתן. הבן נכנע מהר מאוד מול תוקפנות האב.
ועוד גילוי נאות: כבת לאבא חילוני וקשוח לא פחות, שחזרה בתשובה, אני
מכירה את המרירות והכעס האבהי הזה מקרוב. גם אבא שלי תקף וכעס באופן שהיחסים ביננו
היו צוננים במשך שנים ורק לאחרונה אחרי מסע מורכב חזרנו למערכת קרובה וסלחנית. כך
שלכאורה, אני הגרעין הקשה שבצופים כי אי אפשר לעבוד עלי, אבל גיא נתיב וארז תדמור
מצליחים לעצב מערכת טעונה ומדויקת בין אב חילוני לבן חרדי- על כל הניואנסים
המורכבים שבה.
החומרים האנושיים בסרט הם אנלוגיה לדמויות מיתולוגיות מהנצרות
כשבולטים בהם הבן החרדי- זמר ראפ מצליח וחסיד חב"ד- יהודה (ע"פ המסורת
הנוצרית יהודה איש קריות הוא זה שהלשין על ישו והביא לצליבתו וגם בסרט חלק מהמטען
בין האב לבן קיים סביב הלשנה של הבן על האב) והזונה היווניה מריה (ע"פ הברית
החדשה- מריה הבתולה הקדושה-הרתה מהא-ל והיא אמו של ישו). הנשים היהודיות
(אסתרקה-אשתו הנפטרת של קופינס ומיכלי אשתו של יהודה) תפלות במרקחת הזו.
וקצת סדר בבלגן- אחרי שאשתו של אברהם (גם שם סמלי לאבי האומה היהודית.
את דמותו מגלם באופן מושלם השחקן מכרם ח'ורי) נפטרת הוא נשלח על ידי חבר מועצת באר
טוביה, איתן קרצנר- (המגולם על ידי השחקן המצוין וחברי הטוב ממועצת הקולנוע, אריה
צ'רנר) לתפקיד ייצוגי בכנס ביוון. קרצנר מבקש גם מבנו של אברהם, יהודה (זהר
שטראוס) להצטרף למסע להשגיח על אביו והוא עושה זאת בסתר בלי לידע את אברהם, שמגלה
את זה כשכבר מאוחר מידי. המניעים של קרצנר לא כל כך ברורים בחלק הזה, מה שיכול להראות כ"חור בתסריט" אבל אולי טוב שכך.
ביון אברהם מגלה את התרגיל ושגם בנו החרדי שם ועושה סקנדל שלם ומתנער
ממנו. הבן מתעקש, מניעיו עמו. הנהג שהוצמד לאב ונקשר עם הבן הוא
"תאו"-שחקן כדורגל מפורסם לשעבר שבהווה משמש כנהגו האישי של ראש העיר. במהלך
השהות ביוון אנו מתוודעים לסיפור האוטוביוגרפי של אברהם, שבמלחמת העולם השנייה היה
ילד מסתור שהפך לשולית קוסם. הוא נרדף על היותו יהודי וחוזר כשהוא מתכחש ליהדותו (ולבנו
שמסמל את היהדות הזו) ולמעשה הטכס אליו נשלח הופך להיות שולי כי הוא מחפש את הקוסם
היווני שהציל את חייו. מי שתעזור לו בחיפושים היא מריה- זונה יווניה שהוא עתיד
לפגוש במלון בו הוא שוהה.
דמותה של מריה (אריאן לאבד) מטופלת ביסודיות כובשת. היא יפהפיה ויחד
עם זאת מלאה בשלל הבעות נאיביות כמתלמדת. היא לא עושה "ביג דיל" מהמקצוע
שלה ולא מתנצלת על כך. יש לה בן בשם תומאס והיא גרה במלון. הקשר בינה לבין אברהם
הוא קשר גואל, קשר בו לפערי הגיל אין ממשות (כי לנשמה כאמור אין גיל) ולמגע הפיזי
אין חשיבות. לרגעים גם מריה הופכת מ"זונה" לשוליית קוסם ויש מי שמאמין
ביכולותיה ומתייחס אליה בכבוד. הקסמים אגב הם השגרה היומיומית כמו מיכל האשפה
המורם על ידי משאית או דלתות האוטובוס הנפתחות מעליהן, אולי כי צריך לדעת להתפעל
מהשגרה ולמצוא במובן מאליו המתופעל מסביב את הקסם שבו.
העימות בין הבן לאב נשזר לאורך העלילה סביב מנהגיו של הבן שמקפיד על
קלה כעל חמורה ומתנזר מתענוגי העולם הזה. עם זאת שיחות הטלפון הקצרות שלו עם מיכלי
אשתו אינן משקפות מערכת יחסים אותנטית בין זוג חרדי ושטחיות למדי. כיצד ייתכן
שלאורך השהות ביון יהודה מדבר איתה לפחות שלוש פעמים ולא שואל על הבנות שלו אפילו
פעם אחת? הדמות שלה כל כך שטחית שכל שיחה איתה נחתמת ב"אני אוהבת אותך"
ו"שלום יפה שלי"- מערכת היחסים השטחית הזו היא באג רציני באמינות של
הסרט כי היא גורעת מדמותו העשויה היטב של יהודה ועושה עוול גדול לאפיונה של האישה
החרדית בקולנוע.
לאורך הסרט קיימות סצנות שלמות שהיו יכולות בקלות ליפול לקלישאה או
פאתטיות. לדוגמא, כשהבן פתאום שר לאבא ראפ יהודי או בסצנה בה האב והבן מנסים לגייס
כסף לדלק ומפיקים מופע רחוב מאולתר אבל הבימוי המהודק והעריכה האמנותית לא מניחה
לשום סצנה ליפול במדרון התלול הזה. ויתרה מזו, דווקא הסצנות האלו הופכות לדליקטס האמתי
שגורם בגמר הסרט ללקק את האצבעות בהנאה
צרופה- כי החשיבה על עולם הקסם, השירה והתיאטרון כעל חלק מהחיים היא חשיבה פואטית
ויפה וכשהיא טמונה במשחק משובח, שאלות קיומיות (אקזיסטנציאליסטיות ממש)
ובאסתטיזציה מהאסכולה הרומנטית ( אפסיות האדם נוכח הטבע והבריאה בחופי יון)- היא חשיבה של "להגדיל ראש" וליצור
קולנוע ישראלי אחר שמדבר היסטוריה ואקטואליה בו זמנית.
מרלין וניג
ולסיכום :
בכדל- 2 (כי מעבר לנאמר לעיל, אין שיחה בין שתי נשים)
כוכבים- 4.5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה