יום שלישי, 10 ביוני 2014

מלפיסנט

גם האדוקים שבחברי מחנה ג'ניפר אניסטון, עליו אני נמנית, יתקשו להכחיש שאנג'לינה ג'ולי היא בחורה מוצלחת.
היא זכתה באוסקר הראשון שלה בגיל 25 (לשחקנית משנה על "נערה בהפרעה") והייתה אחת השחקניות הראשונות שגילמה גיבורה נשית ראשית בסרט פעולה ("טומב ריידר").
גו'ולי מרחיבה את המנעד שלה בהתמדה למחוזות הכתיבה, ההפקה והבימוי. היא מעורבת בפעילות הומניטרית, מכהנת כשגרירה של רצון
 טוב מטעם נציבות האו"ם לפליטים ולאורך השנים תרמה מיליוני דולרים לצדקה. בשנה החולפת הפכה למודל לחיקוי למיליוני נשים, כשעברה כריתת שד כפולה בעקבות הגן המסרטן BRCA1 שאובחן אצלה, התראיינה בנושא בפתיחות ועודדה נשים ללכת להיבדק. היא גם יפה הרבה מעבר למה שצריך להיות חוקי, ואוחזת בשורה של אקסים מסחררים (ג'וני לי מילר, בילי בוב ת'ורנטון) ובבחיר נסיכי הוליווד כבנזוג רשמי, איתו העמידה שורה של צאצאים, מאומצים וביולוגיים, אבל מסרבת להתחתן, לדבריה, עד שיוכלו להתחתן גם חברי הקהילה הגאה. בקיצור, היא אחלה בחורה. היא חכמה. היא מוסרית. היא מוכשרת כמו שד. היא מגניבה, גם אם בצורה מעט קריפית. אבל היא לא יכולה להחזיק סרט על כתפיה לגמרי לבד.

כשאולפני דיסני הגו את "מלפיסנט" הם מן הסתם חשבו שהם נורא חתרניים. הסרט רוכב על גל הסרטים הפמיניסטיים של השנים האחרונות – ובהם "אמיצה", "משחקי הרעב" ו"לשבור את הקרח" –  ומציג את גרסת המכשפה הרעה ל"היפהפיה הנרדמת" של אותם האולפנים מ-1959. אותה אחת שאיחלה לנסיכה אורורה שביום הולדתה ה-16 תידקר מגלגל טוויה ותמות. מהצד הזה של הסיפור מדובר במנהיגה חזקה ונחושה, המגוננת על הצד הקסום של היער אל מול בני האנוש החמדנים, שרוצים את אוצרות הטבע לעצמם. את הקללה עצמה הוא מציג כחולשה רגעית של אישה נבגדת, שהדבר היקר לה ביותר נלקח ממנה. הוא גם משדר מסר שבמונחי דיסני הוא כמעט תועבה: אין דבר כזה, אהבת אמת, ואין שום טעם לחכות לנסיך שיעיר אותך בנשיקה.
חתרני לאללה, אמת, אבל רק באופן חלקי. את הסרט מובילה אמנם אישה, חלק ניכר מדמויות המשנה הן נשים – הנסיכה אורורה הבוגרת (אלה פנינג) היא אחת מהן - והן מנהלות לא מעט שיחות שלא קשורות לגברים בשום צורה. אבל ברמת העלילה אין שום הבדל בין "מלפיסנט" ל"היפהפיה הנרדמת", פשוט היוצרות התהפכו: אם בסרט ההוא היו המלך, המלכה והפיות טובים, ומלפיסנט הייתה זדונית כי זה כיף – עכשיו מלפיסנט (ג'ולי) היא הפרוטגוניסט, ואת תפקיד הרשע בשם הרשע לקח המלך סטפן (שרלטו קופלי). שום שינוי לא חל בדמויות האחרות: הפיות נשארו שוחרות טוב אך סתומות במקצת, שאפילו עוגה לא מסוגלות לאפות כמו שצריך, המלכה עדיין בלתי מורגשת והנסיכה אורורה עודנה תמה וברה כחד-קרן.
בסרט נוסף עומק רק למלפיסנט, הפיה גזולת הכנפיים, כדי לאפשר לה לדקלם מנטרות בנושאים הקרובים לליבה, דוגמת חשיבות השמירה על הטבע והאיזון האקולוגי, או כמה זה לא מומלץ לבנות סביב עצמך חומה של קוצים. ועם כל הדומיננטיות שלה היא עדיין צריכה גבר שיגיד לה מה נכון ומה לא נכון, הגם שזה גבר שהיא יצרה בעצמה.
אבל משזה נאמר, "מלפיסנט" אינו סרט רע. הוא קסום, יפהפה, פמיניסטי בדרכו, ויש בו לפחות סצינה אחת מרגשת כמעט עד דמעות: זו בה מתעוררת מלפיסנט הצעירה יחסית משנתה, מגלה שכנפיה נגזלו ממנה וזועקת זעקה מרה. אחד מחברי שאל אותי לאחר הסרט אם גם אני הרגשתי שהזעקה הזו אותנטית, כי רואים שג'ולי מזדהה עם הסיטואציה בה איבר גוף המגדיר את אישיותך נלקח ממך באכזריות. השבתי לו שהרעיון הזה לא עלה אפילו בדעתי, אבל אני בסך הכל אישה פותה, ולא מסוגלת אולי לראות את הקשר הסימבולי בין הכנפיים של מלפיסנט לאיזה מין פיה היא. אני חושבת שאיך אתה מתמודד עם סיטואציה קשה מעיד עליך הרבה יותר מהכנפיים שיש או אין לך. ומהבחינה הזו למלפיסנט, כמו גם לשחקנית המגלמת אותה, יש מוסר השכל לתפארת.

מיכל סופר זמרני
3 כוכבים.
בכדל – 3.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה